פריץ הבר היה כימאי מפורסם, יהודי מלידה ופטריוט גרמני. כשאוכלוסיית העולם החלה לגדול במהירות והיבול החל להתדלדל, הוא הציל לפחות מיליארד בני אדם מרעב כשהמציא דרך לייצר דשן אמוניה מחנקן ומימן, "לחם יש מאין". אחר כך, כדי להוכיח את נאמנותו למולדתו גרמניה, הוא ייצר את גז החרדל שנוסה מיד במלחמת העולם הראשונה והיה אחראי למוות הנורא של מעל 3,000 חיילים צרפתים. מאוחר יותר עמד בראש המכון שבו פותח גז הציקלון בי, שהרעיל מיליוני אנשים במחנות הריכוז, ביניהם קרוביו וחבריו שלו עצמו.
מי שהמדע זורם בעורקיו, עבורו המחקר והיצירה של משהו חדש בעולם, אלה החיים עצמם, ומה יקרה הלאה עם גילוייו, לא מעניין אותו. ובכל זאת, למעשי אדם יש השלכות.
העם היהודי הוא עם עתיק ומפותח, שנמשך בהכרח לאידיאלים הגבוהים שעיצבו אבותיו. כשהוא לא מוצא אותם בעולם, הוא נדחף לעמוד בראש כל רעיון שמסוגל לספק לו אחיזה במשהו משמעותי, נצחי, טוב. לכן בראש כל מהפכה, רעיון מדיני או חברתי, תמצאו יהודי.
האידיאל היהודי הוא הידמות לכוח העליון, המאחד, הנותן, על פני יצר הרע שבו נברא; האגו, האנוכיות. אבל כאשר לוקחים את אותו אידיאל גבוה נצחי של אהבת הזולת כביטוי לאהבת הכוח העליון, ובמקום להשליט אותו על היצר הרע משתמשים בו בשירות היצר הרע, הוא מתקלקל ומבאיש.
יוצא כך: טמונה בנו אידיאה עתיקה שהיא גם משימה היסטורית, להתחבר כאיש אחד בלב אחד מעל לאגו ובזה להיות אור לגויים ומופת לעמים. במקום זה אנחנו מסבכים ומסכסכים את העולם במלחמות ושאר אסונות.
את הנטייה הפטריוטית, את הנאמנות וההתלהבות, אנחנו צריכים להפנות לרעיון היהודי, ליצירת חיבור הלבבות בתוך העם. רק פטריוטיות כזו תביא תועלת, לנו ולעולם.