מאת: אתי בן עמי - סויסה
אתמול, (יום חמישי), התקיימה אזכרה במלאת 30 יום של יוני דנן ז"ל, המוכר לכולנו ממוסך 'מוטי ויוני', באזור התעשייה הצפוני של בית שמש. יוני היה מוכר לתושבי העיר ומטה יהודה. כבעל עסק אך לא רק. מכריו ידעו לספר כי הוא היה איש עם כריזמה, לב ענק וחוש הומור מפותח. הוא גדל וגר במושב שריגים-ליאון, למשפחה ענפה ומוכרת. יוני נפטר לפני כחודש, לאחר שעבר ניתוח לקיצור קיבה. ניתוח לכאורה קוסמטי, שמאות ואלפי אנשים עושים, שתוצאותיו משנות את אורחות חייהם גם פיזית. בדיעבד, עם ההתרגשות של יוני לקראת השינוי שאמור היה לעבור לאחר הניתוח, היו לו חששות.
נפגשתי לראיון עם איילת דנן, רעייתו ואם שלושת ילדיו, לשיחה על הטרגדיה והחיים אחרי לכתו.
איילת דנן, 36, אלמנתו של יוני ז"ל, אם לשאול (10), אליהו (8) והודיה (4.5), מתגוררת בישוב שריגים – ליאון. הכירה את יוני ז"ל כשמכרה כריכים ב'גזלן' שהיה בבעלותה. היא נכנסה למוסך של מוטי ויוני להציע מרכולתה ומשם הייתה הדרך קצרה להציע לאיילת להיות פקידה בעסק. תוך כדי עבודתה במוסך נרקמו יחסים ביניהם, ולפני 11 שנים התחתנו והקימו את ביתם בשריגים. כשאיילת נכנסה לעבודה במוסך שהיה 'קטן', עם השנים התפתח והפך לעסק משגשג המציע שירותים רחבים כמו: פנצ'ריה, חלקי חילוף, מכון פרונט, פחחות, צבע ועוד. לדברי איילת העסק היה עולמו של יוני והשקיע בו ללא הרף.
יוני דנן ז"ל ואיילת
איך קרה שיוני נפטר?
"גרנו עם אימא של יוני, ובמהלך כל השנים יוני טיפל בה. היא עברה אירוע מוחי שלאחריו הועברה לביה"ח הרצוג לשיקום. מבחינתו, היה ברור שרק הוא יטפל בה ובבית. הבית הפך לחמ"ל של בית חולים שכלל מכשירים רפואיים וכל מה שרק נדרש בעבורה, ולפני 8 חודשים היא נפטרה. לאחר פטירתה יוני החליט כי זה הזמן לטפל בעצמו, הוא לא היה מרוצה מהמראה שלו במשך שנים ארוכות, לטענתו, הייתה לו בטן שמנה ולא פרופורציונאלית לגופו, ושנים הוא דיבר על כך שהוא רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה – ניתוח קוסמטי לכל דבר ועניין. כל עוד אימו הייתה בחיים הוא לא התעסק בזה. לאחר שנפטרה זה הזמן שלו לעשות זאת. הוא קבע תור לניתוח בהתרגשות גדולה וחיכה מאוד לתור שיקבע לו. התקשרו אליו ביום חמישי, וקבעו לו תור לניתוח בביה"ח הדסה ביום שישי בשעה 09:30 בבוקר. הוא היה אדם בריא מלבד סוכרת קלה, חברים ואנשים שידעו על הניתוח ניסו להניע אותו מלעשותו, והוא ענה: "אתם הרזים לא מבינים איך אני מרגיש". אני יודעת שהשומן עשה לו צער גדול. הוא עבר את הניתוח ובשעה 12:00 אחרי התאוששות הועלה למחלקה, במהלך השבת הוא התהלך ברגל והכל היה בסדר. בשבת אחה"צ הוא נתקף כאבים, היום בדיעבד אפשר לומר שמתוך רשלנות רפואית עד השעה 06:00 בבוקר הוא טופל רק עם משככי כאבים. הכירורג שניתח אותו ראה את הבטן והבין שמשהו לא כשורה ושלח אותו לבדיקת CT, בבדיקה ראו כי יש דליפה של נוזלים לקיבה והסבירות היא שהשרוול לא נסגר לגמרי, אולי בגלל הסוכרת.
בשעה 15:00 הוא הוכנס לניתוח חוזר לסגור את הדלף, ממנו יצא מונשם ומורדם. הרופאים אמרו שזה נורמאלי. מורדם כי הוא אחרי ניתוח ומונשם כי היה קצת קושי, לכאורה הכל מובן.
לאחר זמן, הוא הועבר לטיפול נמרץ, ותוך 20 דקות כל המערכות בגופו קרסו, הלב, הכליות והריאות בין רגע מצבו הפך קריטי, והכניסו את כל המכונות האפשריות לסייע לו. יוני היה מאושפז בביה"ח בטיפול נמרץ 99 ימים. במהלך החודשים היו עליות וירידות. הוא חזר להכרה אבל לא יכול היה לדבר, כי חובר לצינור בגרון (קנולה), הוא היה מזיז את השפתיים, ובמצב התאוששות אפילו הושיבו אותו בספה במשך שלושה ימים רצופים. בין לבין היו הרבה חיידקים שהנחיתו אותו, כולל דלקת ריאות חמורה שחטף מהשכיבה הממושכת. בערך 10 ימים לפני שנפטר הוא היה במצב של התאוששות. שאל מה קורה ותיקשר עם הסביבה וחשב שהוא אוטוטו יוצא למחלקה. ביום רביעי, הייתי אצלו דיברנו והכל היה בסדר, שעה אחרי שנפרדתי ממנו, קיבלתי טלפון מביה"ח שיש לו מצוקה נשימתית ומרדימים אותו. משם החלה ההתדרדרות שהפכה מהירה מאוד. מצבו החמיר ביום חמישי, הכליות פסקו מלתפקד והוא קיבל תמיכה משמעותית בהנשמה, הרופאים קראו לכולנו ואמרו שאין מה לעשות. במשך כל היום והלילה כל המשפחה כולל אחים, אחיינים ומוטי היו בביה"ח. כולנו עקבנו אחרי המכונות וראינו את ההרעה במצב עד שראינו את הקווים שהפכו קוים ישרים. ליבו נדם ביום שישי בשעה 07:50 בבוקר."
כיצד התמודדת עם העניין מול שלושה ילדים קטנים?
"הילדים לא ראו אותו מהיום שהוא נפרד מהם בבית ביום שישי כשנסע לביה"ח לניתוח. לכולנו היה ברור שתוך כמה ימים הוא חוזר. במהלך כל 99 הימים שהיה מאושפז תוך עליות וירידות לא רציתי שהילדים יראו אותו במצבו ומחובר למכשירים. העובדת הסוציאלית שהייתה איתנו בקשר שאלה אותי אם ארצה שהילדים ילכו להיפרד ממנו ואני העדפתי שלא. העדפתי שיזכרו אותו כפי שהוא. המצב היה קשה ובמשך הימים שוחחתי עם הילדים ועדכנתי אותם עד כמה שניתן היה. הם עברו הכנה. ככל שהזמן חלף, כילדים הם שאלו אם הוא לא יחזור. בכל התהליך שיתפתי אותם ובחרתי לספר שהלב שלו היה חלש ולכן הוא לא החזיק מעמד. ביום שישי כשיוני נפטר, חזרתי הביתה וסיפרתי לילדים ושאלתי אותם אם הם רוצים להיפרד ממנו ולבוא להלוויה, הם בכו מאוד ובחרו כן להשתתף בהלוויה וכך היה."
יוני ז"ל ובניו שאול ואליהו
לפי הבנתי, השתתפו בהלוויה אלפי אנשים את זוכרת משהו ממנה?
"הייתה הלוויה עצומה ועצובה, השתתפו בה כ- 3000 איש. ביקשתי שיביאו את יוני הביתה ומשם יצא מסע ההלוויה. רכבים רבים נסעו מקדימה ומאחור, כל הדרך לבית העלמין. בדיעבד, הבנתי כי אנשים החנו את הרכבים בגבעת ישעיהו מרוב נוכחות גדולה. שאול, הבן הבכור ספד לו ואמר שהוא אוהב אותו ומתגעגע אליו, וביקש שישמור עלינו. ואליהו בני אמר: "אבא אל תעשה את עצמך ישן, אני מבקש שתקום..", אני יודעת שלא נותרה עין יבשה בהלוויה של יוני. אחרי שנגמרו ההספדים והסתיימה ההלוויה, אני, הילדים וחברים קרובים עלינו לחלקת הקבר, הייתה שמש נעימה, וישבנו שם כמה זמן, נתתי לילדים קצת זמן להבין היכן אבא שלהם נמצא עכשיו. הם יצרו מאבנים קטנות לב, והניחו על הקבר. משם חזרנו הביתה והתחלנו את השבעה."
איילת סיפרה כי במהלך השבעה הגיעו לנחם המוני אנשים, שלא מצאו את המילים לנחם. בעיניהם לא נתפס וגם בעיניה. לדבריה זה היה בסה"כ ניתוח קוסמטי, מי בכלל חשב על כיוון כמו זה. וגם כשהעניין קצת הסתבך היה ברור לכל כי הוא ישרוד. כולם היו בשוק מוחלט ובהלם, אף אחד לא עיכל או קיבל את לכתו. והוסיפה כי השבעה הייתה עצובה מאוד.
לכל מי שהכיר ושאינו, ספרי על יוני.
"אימא שלו הייתה כל העולם שלו, הוא גם התחתן בגיל מבוגר יחסית וכל השנים הוא גר איתה. הילדים נולדו לתוך ביתה. היה לו לב רחב והכנסת אורחים מטורפת. הוא היה אדם מאוד רחמן ודאג לאחים ולאחיינים שלו במסירות. מוטי השותף שלו היה כמו ילד נוסף בעבורו, עד כדי כך שהוא היה סנדק של הבן שלו. מוטי, לקח את העניין קשה מאוד הם היו ביחד כמעט 20 שנה כמו בני זוג בנישואים.
יוני היה אדם מיוחד, אחד בדור, אין דברים כמוהו, איש עם נשמה טובה וענקית, בעל, אבא ושותף מדהים.
הוא היה אבא מדהים שזרם עם הילדים, דאג להם מאוד ופינק אותם ולא החסיר מהם כלום. הוא עשה הרבה מעשי חסד, ואני כאילו ידעתי לא ידעתי. הוא היה איש של ערכים ומשפחה. היום חשוב לי בעיקר לטפל בילדיי והם מטופלים עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית מאחר והם איבדו דמות מרכזית בחיים שלהם."
כיצד ממשיכים הלאה?
"בימים אלו אני מטפלת באזכרה לקראת השלושים. החיים לפניי בכל מה שקשור לילדים ולעצמי. יוני אהב אותי מאוד מאוד, ואני מרגישה אותו מלווה אותי בכל רגע נתון, מה שמשרה תחושת ביטחון של תהיי חזקה ותעמדי בזה.
ביום רביעי, לפני שהוא נפטר, שאלתי אותו אם הוא סומך עליי, והוא ענה לי שכן. הוא סמך עליי מאוד ובעיניים עצומות. הוא ידע שיש על מי לסמוך. כרגע, אני מבינה שזה מה שנגזר עליי, ויש לי שתי אופציות או ליפול ולהתדרדר ביחד עם הילדים והעסק. או לעלות מכאן למעלה, ושלילדיי יהיו חיים הכי טובים שיש, אני מתכוונת להמשיך ולתת את כל המשאבים שלי לעסק. זה היה הרצון של יוני. הוא טרף את החיים וזו המורשת שאני רוצה לשמר ממנו."
יוני ז"ל ובתו הודיה
מה משמח אותך?
"עכשיו ובכלל הילדים שלי. אני לומדת להסתגל, לקבל ולהבין שהוא לא פה. למען הילדים ולמען עצמי כאישה צעירה. אני מקווה להגיע למצב של פריחה ושלמות למרות, ולהוציא את הכי טוב שיש למרות שקשה לי להגיד את זה, בנקודת זמן זו."
יש לך זיכרון מיוחד מיוני?
"כול כולו זיכרון גדול. הוא היה עושה שטויות ומצחיק בטירוף, היה לו חוש הומור משוגע לגמרי."
מהיכן אוספים כוחות?
"מהגישה החיובית לחיים. בתקופה שיוני היה מאושפז, חברים היו מגיעים לבקר והיו אומרים לי "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.." לא איבדתי מעולם את האופטימיות. אולי זה קשור לעובדה שיוני אהב והעריך את החיים, ולצידו הייתי שמחה מחיי הטובים. זה לא נעלם ממני. מאיפה לוקחים כוחות? מלהסתכל על הילדים שזה מה שיש לי ילדים שמחים ואוהבים, שכל מי שפוגש אותם מתאהב בהם בין רגע."
מה מידת ההבנה והמעורבות שלך בעסקי רכבים ובעבודתך?
"הכל. אני מבינה מה עושים, מעורה בחלפים ובכל מה שיש, ליוויתי והייתי חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות של העסק, אני לא רק מזכירה שמגיעה למשרד ומטפלת בניירת, אלא הכל. בנינו את העסק ביחד במהלך 13 שנים. ומיותר לציין, שאני ממשיכה אותו עכשיו ביחד עם מוטי. ומרגישה שיוני מלווה אותי בכל רגע נתון, מה גם שזה מה שהוא ביקש ממני."
יוני ז"ל ומוטי, שותפים לחיים
לסיום תרצי להוסיף משהו, תובנה על החיים?
"כן. המקרה של יוני צריך להכניס לפרופורציות. להבין ולהעריך את החיים. לא לבזבז רגע ולמצות אותם. יוני היה דוגמא לאיש שאהב את החיים וגם בגלל זה התוצאה כאובה כל כך. אני מציעה לכל אחד לא לחשוב פעמיים, חפשו היכן שטוב ושם תהיו, מסתבר שהחיים קצרים מידיי וזו לא קלישאה."
במהלך הראיון, שהתקיים במוסך, מוטי נכנס ויצא שאל שאלות בענייני עבודה, הציע קפה ונדמה שהוא עוד לא מורגל למצב החדש – העדר יוני.
ביקשתי, לדבר איתו קצת ובהמשך טבעי ביותר אחרי הראיון עם איילת להלן דבריו הקצרים:
"יוני ואני שותפים כבר 18 שנה. התחלנו את השותפות בתחום אביזרי רכב בחנות במגדל המים. מלבד העסק היינו כמו בעל ואישה. הייתה בינינו שותפות לחיים. הוא התנהג אליי כאילו הייתי הבן שלו, למרות שהמרחק בינינו היה רק 8 שנים. בכל מה שקשור לעסק הוא ניהל אותו ביד רמה. אני איש מקצועי שעובד פיזית ובעבודת כפיים, בחלק הניהולי היה ליוני חלק גדול. החיבור בינינו היה חזק. אהבתי ביוני את הכל. כל כך לא ברור לי כל העניין, כי ההסתכלות שלו על החיים הייתה כזו שלפני שעשה צעד הוא נהג לבדוק עד הפרטים הקטנים, ומה שקרה פה עם הניתוח היה פספוס אחד גדול. ניסיתי לשכנע אותו לא לעשות ניתוח. והאמת, שלפני שהוא הלך לניתוח הוא אמר לי שיש לו תחושה לא טובה! הצעתי לו ללכת לנוח ולחשוב על זה ברצינות, כי הבנתי והוא גם אמר שיש לו פרפרים בבטן. לפני שהוא נפטר הוא הסתכל עליי ורק בכה.. חבל ועצוב לי מאוד.
איבדתי חבר, אבא, אח וכל מה שאפשר להוסיף, הוא היה בשבילי הכל.
איילת ואני ממשיכים הלאה, כי היא השותפה שלי, נתקדם יחד ונקיים את רצון יוני - שהעסק יגדל ויתפתח כל הזמן."
משפחת דנן בהרכב מלא
למוטי היה פחות טבעי לדבר. הוא נחנק, עיניו הצטעפו דמעות וברור היה כי לא נוח לו. איילת דיברה כל העת על החיבור ביניהם כבני אדם ושותפים לעסק, כיחידה מובחרת ושילוב טוב.
איילת, שייכת כנראה לזן נדיר, כאדם ובוודאי כאישה. לא הכרתי אותם קודם לכן, ולקראת הראיון הרגשתי אי נוחות מה יקרה בו וכיצד יעבור. כשנפגשתי איתה, הרגשתי סוג של הקלה. פגשתי אישה צעירה, ממוקדת מטרה שמדברת ברגש בכל מה שקשור ליוני ולילדים, וממול זה, על החיים בענייניות, מתוך הכרה והבנה אמתית על המצב החדש שלה.
נדהמתי מהחזקות והעמידה האיתנה של איילת מול החיים. כאילו עברה "הכשרה לחיים" ולא נתפשה ונתפסה כלא מוכנה. אני מניחה, שחלק מאישיותה שזור באישיותו של יוני ז"ל, כשני אנשים ובוודאי כבני זוג שהשלימו אחד את השנייה.
בלתי נתפס, באיזה אופן חייו של יוני נגדעו וכיצד נגזרת זו משפיעה על אנשים רבים והמשך חייהם: בני משפחתו וחבריו הקרובים ביותר. אולם, יש מקרים בחיים כמו בחיים, שקשה להבין.
אני מאחלת לאיילת, לילדיה, למוטי ולכל מי שאהב אותו והיה חלק מחייו, שינצרו וינציחו אותו ואת זכרו כפי שהיה, כל אחד בדרכו. יהי זכרו ברוך!
שבת שלום ומבורך.