כבר כמה עשורים שלא מייצרים סרטים שמציגים שמחה ותקווה לעתיד יפה של העולם. העתיד תמיד נראה בסרטים מפחיד וכאוטי. כל תעשיית הקולנוע העצומה, עם כל כוח הדמיון האדיר של התסריטאים, לא מצליחים לחשוב על סוף טוב.
קשה לאדם לתאר סוף טוב לעולם, עתיד לא מעונן וקודר אלא חמים ומאיר. עתיד יפה נראה יותר ויותר בלתי אפשרי, בלתי מושג ולכן יותר קרוב ונוח לאדם לספר על משהו נורא שיקרה. גם אם ייצרו היום סרטים מתוקים עם סוף מאושר, אנשים לא ילכו לראות אותם מכיוון שהם לא רואים סימנים לזה מסביבם, כך שהסרט ייראה לא אמין.
אדם הוא סוג של חיה שחושבת רק על עצמה. אם הוא מסוגל להתחשב בזולת, זה רק באופן שמה שיעשה לטובתם יחזור אליו. מתוך המצב הזה שבו הוא נמצא, אדם צריך להתחיל להבין שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא לשמוח בשמחת אחרים. שיהיה לו טוב כי טוב להם. ההיפך מהיום, שהשמחה מבעבעת רק כשטוב לי יותר מאשר לאחרים. כלומר במקום להוריד את הזולת כדי להיות מאושרים, אנחנו צריכים ללמוד להעלות את הזולת כדי לגעת באושר.
הנה תסריט שהיה יכול לקדם אווירה כזאת בחיים: תארו לכם איך ביום אחד נפלא, כל האנשים מתחילים לראות זה את זה לעומק, בצורה שקופה. בכל מקום שבו נמצאים, ברכבת התחתית, באוטובוס, ברחוב, בין אנשים, כולם מסתכלים על אדם ומבינים מי הוא, והוא מסתכל בהם, ומבין מי הם. מה קורה אז? מצב כזה מחייב אותם לעבוד על המחשבות הכי פנימיות, להתעמת עם כל הרצונות, להתייצב מול כל הרגשות.
במקום לנסות להסתיר את המחשבות והרגשות האמתיים שלנו כרגיל, נבין אז שכולנו דומים, שזה הטבע שלנו. מכיוון שכך נתחיל לדבר עליהם בלי בושה, בצורה פתוחה וגלויה. הרי כל מה שמתגלה בנו, מחשבה רעה, רגש של דחייה, כולם עולים בנו לא כדי שנחביא אותם, אלא כדי שנבחין בהם ונתקן אותם, למחשבה טובה אחד על השני, לרגש חם והדדי.