הפוסט שכתבה ליאת לפני היציאה לשרות הצבאי, של בנה היקר, המשרת בחיל התותחים,
בעיצומה של המלחמה:
"הוא לבש את המדים ותפס את הנשק ביד.
כמה גבהת, השתוממתי והעברתי יד על לחיו רוויית הזיפים.
(וייתכן זה לא ממש גובה, אלא רק פאסון.)
אתה רוצה לשתות משהו לפני שאתה יוצא?
קפה, ענה בקול המבוגר שלו.
אולי שוקו? שאלתי בטון כנראה מעט משדל, תמיד הכי אהבת שוקו...
טוב, תכיני שוקו, הסכים.
ומיד רצתי והכנתי לו שוקו, ושמתי שתי כפיות גדושות, שיהיה מתוק (בתור ילד, מעולם לא הסכמתי יותר מאחת) והוספתי גם פרוסה מעוגת השוקולד, שהוא אוהב במיוחד.
אבל הוא היה טרוד. ולא התפנה לשבת... ואחרי התארגנויות אחרונות, שם את התיק על גבו, ועוד תיק, ועוד. ונשק מונח על כתף.
ובנשיקה חפוזה, יצא אל אביו המחכה ברכב, להסיעו לתחנת רכבת צפונה.
וחזרתי לבית וראיתי את השוקו, כנראה מתוק מידי, מונח מיותם, לא נלגם אפילו פעם אחת. ובתנועות מהירות העברתי אותו לכוס חד פעמית, ורצתי אחריו... עם השוקו ביד אחת, ועוגה בשניה.
לא שתית בכלל, רטנתי.
והוא חייך ולקח את הכוס ואמר -
הכל בסדר, אמא, אל תדאגי.
שמור על עצמך, ילד. חיבקתי אותו חזק ונשמתי אותו עמוק, והצפנתי בעורפו את הדמעה המתעקשת לצאת בכל חזרה שלו לשם...ואל תשכח לשתות את השוקו".
אנו מאחלים לבן היקר ולכל חיילנו לסיים את השרות לשלום. אמן.
בתמונה בנה של ליאת