עושר החיים של עם ישראל יתחיל לזרום אחרי שנזכה לאהוב איש את אחיו כמו את עצמנו. מכאן תקצר הדרך לאהבת ה', שהוא התגלמות שלמות האהבה. אז אפשר יהיה להגיד באמת שעם ישראל חי. אבל תיקון הלב מאהבה עצמית לאהבת ישראל הוא פנימי, עדין, חמקמק ובדרך כלל גם מרגיש מיותר או לפחות בר דיחוי מול המציאות החיצונית שקופצת עלינו ברעש קרב.
כדי לא לאבד את הראש תחת מטחי האבנים וממטרי הטילים, אין מקום להתפעל מהצגות שנאת העולם כלפינו ולהיסחף חס ושלום למלחמת אחים בינינו, עלינו להתאזר בסבלנות ולהזכיר לעצמנו, שאחדות היא מטרתנו ושלא נתבלבל: כל המקרים החיצוניים שמאיימים תפקידם לקרב בינינו ולגדל אותנו להיות עם ישראל.
'בעל הסולם', הרב יהודה אשלג, מצייר משל ל"מלך שחשק לבחור לעצמו כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה? נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל ובכל הדרכים המובילות להיכלו. וציווה אותם להטעות בעורמה את כל המתקרבים להיכלו ולהדיחם מהדרך המובילה להיכל".
כמובן שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אומנם נדחו בעורמת השומרים החרוצים ורבים מהם התגברו עליהם עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר ומי שהתקרב אל הפתח, הסיטו אותו והדיחו אותו במזימה רבה עד ששב כלעומת שבא.
וכך חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, ניצחו את השומרים ההם ופתחו הפתח, זכו תכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.
וכמובן שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיטו, הדיחו אותם ומיררו את חייהם כמה ימים ושנים בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה" ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות").
מידת הסבלנות חשובה לנו כל כך, כי היא מאפשרת לנו לעמוד מול כל ניסיונות ההסתה וההדחה של 'השומרים החרוצים' ולא לעזוב את המטרה. הסבלנות אינה סתם עיקשות שלא דורשת הפעלת השכל אלא כוח בלבד. הסבלנות מעידה דווקא על הבנה עמוקה של הדבר שבו האדם נלחם. ככל שנעמיק להיוודע מי אנחנו, מה ייעודנו בעולם ומה דורש מאתנו הכוח העליון, כך יהיה לנו יותר אורך רוח וכושר סיבולת להתאחד ולנצח.