בפרשתנו, הפותחת את חומש 'ויקרא', מתחיל תיאור עבודת הקורבנות.
"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז'). אומרת הגמרא (יומא, כ"א:), כי הכהנים הצטוו להעלות למזבח פעמיים ביום שני גזירי עצים ולהצית בהם אש - ואף על פי שאש המזבח ירדה מהשמיים ולא נזקקה להתערבות אנוש, עשו כך הכוהנים מפני מצוות התורה.
אש תמיד הייתה יוקדת על המזבח, אש ניסית (ספרא, פרשה ד', אות י') - "אש שירדה בימי משה לא הסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים (בית המקדש). אש שירדה בימי שלמה לא הסתלקה ממזבח העולה עד שהסתלקה בימי מנשה". לשם מה הצטוו הכוהנים להעלות גזרי עצים ולהבעירם?
הסביר רבי שמשון רפאל הירש, לפי שאש המזבח מסמלת את התורה, כי התורה היא "אש דת" המחממת ומאירה והיא תזקק ותחיה את נפשנו. היא משולה אף ל"אריאל" ול"אש אוכלה", כי בגבורת ארי ובכוח אש היא תקלוט אותנו ואת כל אשר לנו, למען נקיים את הקודש. כשם שבלא האש אי אפשר להקריב את הקורבן, כך בלא התורה אי אפשר להתקרב לה'.
אך לא כאש השורפת כל אשר בדרכה בלא כל פעולה מצד החפצים הנשרפים, התורה אינה קולטת אליה אלא את מי שמבעיר אש בעצמו, ומטרף ללהבה הגדולה המצפה שיצטרפו אליה.
לכן, הצטוו הכוהנים להעלות גזרי עצים על המזבח פעמיים ביום, כדי שלא יעלה איש על דעתו, כי די בהכרה חד פעמים שיסוד קרבת השם היא התורה, אלא יש צורך לקיים הכרה זו בכל עת ולחדש אותה בכל זמן.
מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך נ"ה, אדר תשע"ב, עמ' 304.