בתמונה: יצירתו של ג'וטו די בונדונה (המאה ה-13), המתארת את ברכת יצחק ליעקב
כתוב בגמרא במסכת יומא (ל"ח.): אמר בן עזאי: אל ידאג אדם שמא יקפחו אחרים את פרנסתו, כי למרות פעולותיהם יקראו לו מן השמיים לשבת על המקום שנקבע לו לפרנסה ואיש לא יוכל ליטול ממנו את מה שנגזר עליו, כי אין בכוח האדם לגרוע ממה שמוכן לחברו, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מן השמיים.
רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, כתב בספרו 'אור יחזקאל' (אמונה, עמ' קט"ו), כי זו היא הגדרת האמונה האמתית: "הכול שקול ומדוד כחוט השערה. הכול מדוד לרגעים ולא יוכל בשום אופן להיגרם לאדם חיסרון על ידי פעולת חברו".
אומנם נראה לאדם כי בכוח מעשיו הוא מביא את פרנסתו, שהרי אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות בתוך ארבע אמותיו, ונדמה לו כיבפעולותיו הוא משיג ורוכש את הכול; ולפיכך קשה להבחין באמת בעד ערפילי הגשמיות והחומר, וזו עבודתנו להתגבר על מראה העיניים ולדתע כי הכול משמיים.
רק על פי הדברים הללו, יכולים אנו להבין את שהתרחש בפרשת בשבוע בהתחלפות יעקב ועשיו לקבלת ברכת יצחק. יעקב ועשיו היו כבר בני 63. איך ייתכן, שאביהם יצחק, שחי עמם שנים רבות כל כך, לא יכיר את בניו ויטעה ביניהם? אומנם היה עיוור, אבל בכל זאת?
אין זאת אלא שהיה כאן נס גלוי, הקדוש ברוך הוא רצה שלא יכיר יצחק בכך וייתן את הברכות ליעקב, כי רצונותיו של האדם אינם יכולים לשנות את הגזרה שנגזרה מלמעלה.
גם במקרה זה, התלבשה הגזרה בלבוש גשמי. היה צורך לעשות השתדלות. רבקה ביקשה מבנה יעקב ללבוש את בגדי עשיו, אך האמת היא שהכול נקבע על ידי ה', ורצונו הוא שאנו נעשה השתדלות כדי שנקבלאת המגיע לנו.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ג, חשון תשע"ג, עמ' 289-290.