לאחר המבול נטע נח כרם, גידל גפנים וייצר יין. יום אחד, לאחר ששתה, השתכר ונרדם. חלק מגופו התגלה במהלך שנתו. שניים מבניו, שם ויפת, חסו על כבודו וכיסו אותו.
"ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהם אחורנית וערוות אביהם לא ראו" (בראשית ט, כ"ג).
במדרש 'תנחומא' (פרשת נח, סימן ט"ו), דורשים את הפסוק. "ויקח שם ויפת" - נאמר בלשון יחיד ולא "ויקחו" בלשון רבים, מלמד ששם התעורר ראשון למעשה טוב זה.
מה השכר שהעניק להם הקדוש ברוך הוא?
שם, שאנו מצאצאיו, זכה למצוות ציצית; ויפת זכה להיקבר בארץ ישראל, שכאשר צאצאו גוג ייחלם במלחמת גוג ומגוג וימות, הוא יזכה לקבורה בארץ ישראל (יחזקאל ל"ט, י"א).
מה הכוונה שנתינת מצוות ציצית היא שכר ומדוע קיבלת יפת שכר דווקא בקבורה בארץ ישראל?
מסביר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל ('אזניים לתורה', פרשת נח), כי נאמר ב'מדרש רבה' (י"ד, ב'), כי כל מצווה שניתנת לאדם, כוללת מתנה. מצוות מעקה - פירושה שה' ייתן לו בית ויוכל לקיים בו מצוות מעקה; מצוות מילה - ה' נותן לאדם צאצאים ויכול לקיים מצוות מילה; מצוות ציצית - ה' נותן לאדם בגדים לכסות את גופו והוא יכול לקיים מצוות ציצית, שם קיבל, אפוא, שכר מידה כנגד מידה. הוא כיסה את אביו ושכרו שבניו יזכו למלבושים.
גם שכרו של יפת היה מידה כנגד מידה, שגופות צאצאיו לא יתגלגלו בביזיון בראש חוצות ותתכסה ערוותם בקבורה.
מדוע זכה שם לשכר בחייו ויפת רק לאחר מותו?
למדנו מכאן מוסר השכל: פעמים ששני בני אדם עשו מצווה אחת. האחד עשאה בכוונה ובהתלהבות; והאחר נגרר אחריו ועשה את המצווה גם כן, אך כמי שכפאו שד, ללא חיות וכמצוות אנשים מלומדה. הראשון - שכרו יהיה מידה כנגד מידה, בבגד של אדם חי המתחייב בציצית; השני - כיוון שלא הייתה במעשהו אותה החיות שהייתה לחברו, אומנם יקבל את שכרו במידה כנגד מידה, אך לא בבגד של חיים, אלא בכיסוי עפר למתים במלחמה, כאשר זרעו יזכה לקבורה.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ג, חשוון תשע"ג, עמ' 29-10.
בימים אלו שבהם נקברים רבים מבני עמנו, נתחזק באמונה ובמצוות ונזכה לשכר מהקדוש ברוך הוא, שיפרוש עלינו את סוכת שלומו.
