"מאז שבת בבוקר, אנחנו נמצאים במתח מאוד גדול. הפעם האחרונה שהתקבלה הודעה ממך, עופר, הייתה בשבת בשעה- 9:40 בבוקר ומאז לא קיבלנו ממך אף אות חיים, שום קשר מאז.
ארבעה ימים מטורפים הנעים בין דאגה לכאב, רגעים של תקווה לצד פחד, כעס, כאב ותקוות גדולות. אנשים שבאו לבית ההורים שלך לתמוך ולעודד ולהתחזק ביחד. בהלוויה שלך ראינו את עם ישראל האמיתי והיפה על כל גווניו וצבעיו.
סבא שלך, מרדכי, אמר לי "זה הנכד הראשון שלי" ופרץ בבכי. ובמקום לחתן אותך ולראות נכדים ונינים, הוא קבר אותך. אי אפשר היה להישאר אדיש לרגעים הקשים האלו. במשך שלושה ימים כולנו הפכנו להיות משפחה שלך. שמענו עליך דברים מדהימים מהחברים, מההורים ומאחיך ואחותך.
חשבתי על זה שאת רוב הדברים הטובים שאמרו עליך לא שמעת מעולם. אף אחד לא סיפר לך אותם כי אף אחד לא התכוון להיפרד ממך. הלכת מאיתנו באופן פתאומי לחלוטין.
וברגע המיוחד הזה שבו אנחנו נפרדים ממך למנוחת עולמים, אני רוצה לעורר נקודה שתהיה לזכרך: הרי אף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה מחר, אנחנו לא יודעים מתי אנחנו נפרדים וממי. לא צריך לחכות לרגע הכואב הזה בשביל להגיד דברים טובים לאנשים. פשוט לחפש סביבנו את הדברים הטובים ולהגיד אותם כל יום. לחפש מישהו ולהגיד לו מילה טובה או לתת חיבוק אני מאחלת שהאהבה גדולה שיש פה והחיבוק הגדול שיש כאן, יישארו גם אחרי הרגעים הכל כך מיוחדים וטעונים האלו.
כשישי מורי מנהל החברה קדישא צעק: "שמע ישראל" וכולם ענו ביחד אחריו, אני מקווה ומאמינה שהקב"ה אכן שמע. לשמוע את תקיעות השופר לאורך כל מסע הלוויה, ברגע המיוחד הזה של חשבון נפש גדול, כשכולנו מלווים אותך בדרכך האחרונה. היתה לכולנו תזכורת כואבת שאויבינו מבקשים להרוס ולשבור את רוחנו, אבל אנחנו עם חזק ואני מאמינה בעוצמה שלנו כמדינה וכעיר ואני בטוחה שבאחדות ובאהבה ננצח. לכתך בשלום עופר היקר".
עצב שאין לו סוף. יהי זכרו ברוך. הי"ד.