מאת: אתי בן עמי – סויסה
בשנים האחרונות המושג 'פגישת מחזור' הפך טרנדי. יותר ויותר מחזורים עורכים פגישות לאחר נתק של שני עשורים ויותר.. כך גם מחזור 1985 של בית ספר 'שייבר'. לאחר 30 שנה התקיימה פגישת מחזור, אתמול, (יום ה'), 'במקום של תום'. ולמען גילוי נאות, אציין בגאווה כי אני בוגרת המחזור. לפני כשלושה חודשים חברים העלו את הרעיון שאולי נערוך מפגש לאחר 30 שנה?! הורמה הכפפה, תוך כמה ימים נפתחה קבוצה בפייסבוק ובוואצאפ, ומשם כל הסכרים נפרצו.. משהו קרה, אהבת חינם, פרץ רגשות, זיכרונות, תמונות ישנות מול חדשות ומשפחתיות וכל מה שעוטף את חיינו.
מחזור 85' הפך משפחה אחת גדולה, חמה, מצחיקה, מחבקת ו..רגשנית.
ערכתי ראיון עם איזבל, אלי, דוד, יורם ואתי, על משמעות בית שמש של פעם דרך עיניהם ולאחר 30 שנה. מלבד יורם כולם עזבו את העיר. הראיון יספר את סיפורה של בית שמש מפעם.
איזבל(ה) שרון - מוכתר
"שמי איזבל שרון, בתם של אברהם ז"ל ומרים מוכתר שתבדל"א. גרה בעוטף עזה מזה שבע עשרה שנים, תחילה בקיבוץ יד מרדכי ולפני ארבע שנים בנינו את ביתנו בקיבוץ זיקים. יש לי שלוש בנות, הגדולה סטודנטית, האמצעית חיילת, תצפיתנית בבסיס בזיקים (תפקיד המקבל משמעות וחשיבות ממעלה ראשונה, אחרי "צוק איתן" וניסיונות חדירת המחבלים מחוף זיקים), הצעירה שמיניסטית. אני מנהלת בית ספר מזה אחת עשרה שנים, ובעבר, ניהלתי את מחלקת החינוך במועצה האזורית.
עזבתי את בית שמש בעקבות עבודתו של בעלי כאיש משטרה. למרות שכבר עשרים שנה איני גרה בבית שמש, לא אחת ששואלים אותי על הבית, אני משיבה באופן אינסטינקטיבי, "בית שמש".
למעלה משני עשורים עזבתי את בית שמש לטובת הקיבוץ בעוטף עזה, ומאז אני מקפידה באדיקות להגיע כל ערב שבת לבית שמש, לבקר את אמי האהובה. הריטואל קבוע: אימא מתחילה עם ההכנות לשבת מיום רביעי שורפת את החצילים, קולה את הפלפלים, בוחשת אחת לעננת אדים המתעבה על מכסה הזכוכית את סלט המטבוחה (שהוא מייצג יותר מכל את ה"זמן המזרחי") במשך שלוש שעות... וכך טורחת ומקפידה אימי על כל סלט, חי כמבושל, ממולאים כדגים ויודעת היא, שכל עוד היא פותחת במהלך הבישול את החלון במטבח, כדי סדק בלבד, יחמקו אדי הבישול ויישאו את ניחוחות מטבחה עד לחלונות בתי נכדיה וילדיה,ייקשרו באפם ויהפכו אותנו לשבויים ארומאטיים, עד העלייה לרגל בערב שבת לבית אימא, מכורים. בערבי שבת עולים לרגל לבית שמש: שלושת אחיי המגיעים ממודיעין וטל "אחי הקטן" (יש סטאטוסים שנשארים איתך גם כשאתה כבר ילד גדול בן 36) שנשאר לגור בבית שמש מגיע. האושר הכי גדול הוא, שגם הנכדים שלא גדלו בבית שמש, אוהבים להגיע לבית שמש ומרגישים מחוברים למקום0 מאז שאבי האהוב נפטר, אני מקפידה להגיע לבית שמש גם בכל החגים.
אני עוקבת אחר הנעשה בתקשורת בעיקר דרך פוסטים שמפרסמים חבריי לפייסבוק מבית שמש. אני רואה את הלהט בו הם כותבים, מדם ליבם, על דברים המתרחשים בעיר. (בעיקר עמליה בוחבוט וריצ'ארד פרץ). אני שמחה להיווכח כי הציבור שנשאר בעיר אינו יושב על הגדר ואינו אדיש לשינויים, אלא פועל וחותר לשמור על צביון העיר כך שתמשיך להוות מקום בו כל אחד יוכל לחיות את חייו מבלי שתכפה עליו דרך חיים כזו או אחרת. במהלך הבחירות החוזרות עקבתי מקרוב אחר הנעשה גם בתקשורת. לפני כשלושה עשורים, הייתי פעילה בבחירות בסניף הליכוד, בזמן שאלי כהן התמודד להסתדרות ומטבע הדברים, לאור היכרות עם האיש ופועלו האמנתי ביכולתו להוביל את העיר לקדמה כך שכולם יחושו "בנים שווים למקום".
בית שמש היא תבנית נוף אישיותי, הדי.אן.איי שלי. המקום בו גדלתי, התחנכתי, המקום שבזכות אופיו המיוחד אני היום מי שאני. למילים יש כוח לברוא מציאות, מעצם שמה, הבית של השמש, בני המקום הנם אנשים חמים, נדיבים. בזיכרוני, בית שמש היא משפחה גדולה ומסועפת,שכולם מכירים בה זה את זה.
מחרוזת זיכרונותיי מורכבת מאנשים בני המקום, ממקומות, מאירועים, מחוויות אין ספור, אבל מקום אחד חקוק בזיכרונות של כולנו, "המרכז" שהיה ה"אומפלוס", טבור העיר, אבן שואבת. המקום בו פגשנו את כולם. "נפגש בעיגולים?" זר לא יבין....
ברגע שעלה הרעיון להיפגש, פתחנו קבוצת וואטסאפ. תוך ימים ספורים התגבשה הקבוצה ערבים שלמים אנחנו מתנתקים מהעולם ומתחברים, תרתי משמע, וחוזרים ביחד לזיכרונות ממחוזות ילדותנו. יש בקבוצה המון אהבה ופרגון הדדי. התמכרנו לדיאלוגים הווירטואליים האלה. זה לא מובן מאליו שהלב כמהה, אחרי שלושה עשורים של נתק, אז מה בעצם מהות הגעגועים האלו, הגעגועים האותנטיים?
הגעגועים אל תלמידי השכבה עמם גדלתי, מלווים גם בהתרפקות על עבר, שברובו, כבר לא יחזור. "האנחנו" הוא הרבה מעבר לסך הפרטים בקבוצה, ה"אנחנו" התקיים בתקופה שנמוגה, ובתוכה אנשים יקרים ואהובים שחלקם כבר אינם איתנו, ורק בינינו הם עדיין קיימים, הם חלק אינטגראלי מהעבר שלנו. בגעגוע הזה שזור געגוע לזמן שהכול היה כל כך פשוט, כל כך נכון. הגעגוע המתקתק הזה, הוא סוג של כמיהה למעטפת של חום, שייכות וביטחון, שמרגע שאולצנו אל בגרותנו, המארג הזה נפרם, שכן כעת אנחנו אלו שצריכים להעניק את זה לאחרים, כחלק מהיותנו "המבוגר האחראי" (לפחות בעיני הילדים שלנו...).
כיף לראות שהמארג הזה שימר את הדי. אן. איי. שלו אחרי כל כך הרבה שנים. אנחנו כבר חסרי סבלנות ולא המתנו עד לכנס מחזור. התקיימו כבר מספר מפגשים מצומצמים, מאוד מרגשים. לפגוש חבר לספסל הלימודים שעזב בסוף כיתה ו', כעבור 35 שנים, מחייב לב חזק שיעמוד בקצב המטורף של פעימות הלב...
במהלך השנים מעגל החברים מתרחב, אבל בסופו של יום, אין תחליף לחברי ילדות."
דוד מסס
"דוד מסס, נשוי לאתי + 3, בנם של יעקוב ז"ל וגו'רג'ט שתחיה. הוריי עלו לארץ בשנת 1964 ממרוקו.
התגוררנו ברחוב ביאליק ורמת לחי, ובשנת 1980 בנינו את ביתנו ברחוב הנורית בגבעת שרת.
אבי ואימי ראו את בית שמש כעיר נצח והשרישו בי אהבה זו.
עם השנים ובמיוחד בצבא נלחמתי בכל מקום בגאווה על היותי בן המקום
וניסיתי להעביר לכלל את המיוחדות של העיר. עם שחרורי מצה"ל, לאחר שנת קבע ביחידת 8200 של חיל המודיעין, התחתנתי ואשתי אתי בחרה יחד עימי להקים בית בבית שמש. נולדו לנו 3 ילדים ענבל, רון ועידן.
העסק שבבעלותי הוא בתחום ההסעות ואשתי השתלבה בו כמנהלת חשבונות. לפני כ – 7 חודשים עזבנו את בית שמש לאשדוד. רצינו לעשות שינוי. הקשר שלי לעיר הוא יומיומי עד היום.
ברור שבית שמש שינתה את צביונה, ובמקביל יש לציין את התפתחות העיר.
זיכרונותיי משנים עברו, עם היופי הפנימי של העיר, זכורות לי סטיגמות קשות שכיום אינן.
כמו כל המדינה עקבתי בעניין אחר שני סבבי הבחירות, גם בתקשורת וגם מתוך היותי תושב המקום,
ספגתי מערכת בחירות מעניינת ומלאת ספקולציות..
בית שמש תמיד הייתה ותישאר בעיניי מקום טוב ומיוחד באמצע הדרך, עם זיכרונות ילדות, שמלווים את התפתחות העיר עד עצם היום הזה.
פגישת המחזור רק העצימה את זיכרונות הילדות וההתקשרויות המקדימות רגשו, עניינו ולימדו אותנו להבין שקשרי ילדות יותר חזקים מכל תקופה אחרת.
הרשת 'בוואטסאפ' הביאה את כולם להתייצב זה מול זה, ללא עכבות או משקעים ובגודל 'טבעי', חדורי נוסטלגיה פסטורלית ובמכחול צבענו כל זיכרון נשגב. המקום האהוב וזכור לי מכל הוא מגרש הכדורגל העירוני, בו כיכבה הפועל בית שמש בליגה ארצית.
הדרך בשבת למגרש, הטיפוס על החומות והעצים, הכניסה למגרש בתור ילד שמתלווה לבוגר ששילם, רק הכניסה יצרה עניין עוד לפני המשחק. ולאלו שלא התמזל מזלם, להיכנס, עמדו על הסלע ממול עם הפרשן 'בביאן' שנתן כפיצוי פרשנות על הרכבה קבוצה ורזומה העבר.
לסיום, אאחל לעיר הולדתי – בית שמש, שתמשיך להיות של כולם, ללא פערים בין האוכלוסיות."
יורם ביטון
"תושב בית שמש, בנם של אברהם ודינה, נשוי +4, עצמאי בתחום הבנייה.
כמי שחי בעיר ומכיר אותה משחר נעוריה, אני חושב שהעיר בנסיגה רצינית, למרות כל הבנייה והתרחבות העיר לשכונות חדשות. הגידול הגיאוגרפי והדמוגרפי, בניית בניינים קניונים וכבישים משאירים את הרושם המוטעה שהעיר פורייה ומתפתחת וצועדת לכיוון הנכון, לצערי, המציאות שונה, העיר עוברת תהליך של התחרדות בקצב שמפר את האיזון. מספר התושבים הוכפל ושילש את עצמו בשנים האחרונות אך לא כתוצאה מריבוי טבעי אלא מתופעת "היבוא האנושי", השמועה אומרת ש"היבוא" היה פוליטי גרידא לשם צבירת כוח פוליטי של מגזר מסוים והראייה לכך שאותו מגזר היום שולט בעיר ובמוסדותיה שליטה פוליטית ודמוגרפית. יש שיגידו "אגדה אורבנית" אך העובדות מדברות בעד עצמן.
במבט היסטורי: געגועים והתרפקות על נוסטלגיה תוך צביטה בלב ותחושת החמצה.
זיכרון חזק ומיוחד עבורי, הוא המרכז המיתולוגי. שהיה מקום מפגש והתכנסות של כולם, כתוסס ושוקק חיים ביום ובלילה, נתקיימו בו הרבה אירועי תרבות כמו: ריקודי עם, חגיגות העצמאות. וכמובן המסחר היחיד שהיה אז בעיר מלבד כמה מכולות שהיו פזורות בשכונות. עוד זיכרון הבריכה העירונית, השוק הישן ושוק הרוכלים.
משמעות פגישת מחזור בעיני, לאחר 30 שנה, מסמלת את הצורך להתמוגג בגעגוע לתקופת הנעורים, לחברים ולאהבות הישנות. זוהי חוויה שעוברים פעם בחיים ואין דרך טובה יותר לחזור לתקופה ע"י פגישת מחזור. אני חייב לציין, שההמתנה למפגש טעונה באמוציות בלתי נדלות ועוצמת הריגוש מרקיעה שחקים.
המקום האהוב עליי שכבר אינו קיים לצערי, הייתה הרחבה ליד קולנוע 'ציון', שם בתור ילדים רבצנו כל היום ועסקנו במגוון משחקי הילדות. היו שם עצים שסיפקו צל ומחסה לימים חמים וספסלים לרגעים בהם יגענו.
הייתי שמח לאחל לעיר "שתשיב ימיה כקדם" אך בתנאים שנוצרו בשנים האחרונות נראה שאצטרך לחיות עם הפנטזיה. ובכל זאת זוכר לעיר חסד נעורים. בית- שמש היקרה, אני מאחל לך הרבה שנים יפות ופוריות, פלורליזם תרבותי, ושאיש באומנותו יחיה.
מאז הקמתה ובנייתה של רמב"ש מתרוצצת שאלה במוחי שלא נותנת מנוח, מדוע היה צריך לבנות עיר חרדית על עיר קיימת? מדוע לא הוקמה עיר עצמאית בעלת אופי חרדי כדוגמת ביתר עלית או מודיעין עלית וכו'. אילו כך היה הדבר יכולנו להימנע מקונפליקטים, ויכוחים ומחלוקות.
באהבה וגעגוע לבית שמש הישנה והטובה."
אתי כהן
"גרושה + ילד בן שנתיים וחצי, רוני, בתם של שוש ויוסי כהן, גרה בשכונת תל ברוך צפון, ת"א. בעלים של חברה לייעוץ עסקי לחברות.
"עזבתי את בית שמש ביחד עם הוריי כאשר סיימתי תיכון. והיום אין לי שום קשר לעיר למעט העובדה שסבתי גרה בעיר עד היום. לא ביקרתי בעיר לפחות שני עשורים.
אולם, אני מודעת למה שנעשה בעיר, באמצעות כלי התקשורת. התמונה המצטיירת קשה מנשוא. אני מתקשה להסביר לאנשים את הטוב הרב שאנוכי מייחסת לבית שמש. עוד בהיותה עיירת פיתוח, וזאת לאור המתרחש בה בשנים האחרונות. קשה לי העובדה כי הציבור שמכתיב את הטון בעיר הינו ציבור חרדי. ציבור שאינו מכבד שום דרך אחרת מלבד הדרך שלו. הדבר קשה שבעתיים לשכמותי. אינני מנותקת מהדת. אני מעריכה ביותר את העולם המסורתי. יחד עם זאת, פועלו של הציבור החרדי בבית שמש מרחיק אותי מהדת, מרחיק אותי ממוסדות הדת ובעיקר מרחיק אותי מאנשים דתיים. ועל זה נאמר "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר"?? שהרי אם התדמית החדשה שנוצרה לבית שמש, גם אם מוגזמת היא מרחיקה כל אדם בר דעת, בעיקר אם המסורת והדת אינם חלק מה –DNA שלו.
נשאלתי מה בית שמש בעיניי? אתייחס לשאלה זו כאילו נשאלה בעבר. בית שמש עבורי עדיין עיירת פיתוח, קיבוץ גדול, מעין מושב שיתופי ומשפחה אחת גדולה. מקום אשר בגינו אני מי שאני. כל פעילות זכורה לי כפעילות איכותית ביותר, בין אם מדובר בתנועת הנוער, בין אם מדובר בבתי הספר ובין אם מדובר ביחידות החברתיות השונות. זכור לי בעיקר שחינכו אותנו לפלורליזםמתמשך וליברליות. בעיקר זכור לי הביטחון העצמי הרב בו גדלו אותנו כילדים. הדבריםהיום ברורים.
התא המשפחתי היה חזק במיוחד. הערכים שהונחלו לנו היו חזקים וסבבו בנושא כבוד האדם. המורים לאורך השנים היו חדורי מוטיבציה וכנ"ל המדריכים בצופים.שום דבר לא נעשה "על הדרך". תמיד הושקעה מחשבה בדור הצעיר כדור העתיד.
אחד הדברים החשובים שהושרשו בי הוא ערך החברות. גם היום כשאני לא בבית שמש כבר 29 שנים, עדיין המחמאות הגדולות ביותר שאני מקבלת עוסקות ביכולת להיות חברה אמתית. אני מוצאת עצמי מספירה לסביבה שלי שזו חברות בעיניי וכך אני מכירה אותה משכבר הימים. "ככה היינו בבית שמש" זה משפט שחבריי שומעים שוב ושוב.
אני זוכרת שפעם ראיינו את מירב שטרוסברג ואותי לעיתון 'מעריב לנוער', כאשר הנושא היה: נוער בעיירות הפיתוח. זכור לי כי המראייניםהיו המומים מגאוות היחידה שלנו. אמרתי בזמנו מפורשות שאני לא אעזוב את בית שמש. הרגשתי שאני נלחמת על תדמית הבית שלי ולא רק הישוב בו גדלתי אז.
אנחנו עומדים לפני פגישת מחזור לאחר 30 שנה, אני מרגישה התתרררגגגשששות. מודה שבתחילת הדרך כאשר מירב נחשון התקשרה, לא הבנתי מה היא רוצה. ואז נפתחה קבוצת 'הוואצאפ', ואז... נפתחו שערי שמיים. לא האמנתי שיש לי כ"כ הרבה זיכרונות בראש שאינני מודעת להם. אני מרבה לצחוק בחיי ובשוטף, אבל, צחוקים כאלה הסטריים לא זכורים לי זמן רב.., זה כמו החברויות העמוקות שגם אם לא מדברים שנה, בשיחה הראשונה חוזרים לדבר כאילו מעולם לא נפרדנו!
אז שוו בנפשכם מה זה לעשות כן לאחר 30 שנה!! למדתי רק עניין אחד, בהזדמנות אני לוקחת שיעורים במרוקאית בכדי שגילה מלול ואלי מור יוסף ביחד עם ציפי אזולאי, לא יוכלו למכור אותי ולהגיד "אומרים דברים טובים פה או זה קללות וזה לא בשבילך..".
מקום אהוב עליי במיוחד בבית שמש היה מאחורי בניין קופ"ח (ברח' המשלט), עומד גן ילדים (מקווה שהוא שם עדיין..). זה המקום שאני הכי אוהבת בבית שמש, הוא מקפל בתוכו חוויות ילדות רבות, שם הכרתי את כל הילדים שאחר כך הפכו להיות חבריי עד גיל 18.
אני מאחלת לעיר בית שמש כמו שאני מאחלת לחברות בהן אני מטפלת עסקית, back to basic אם רק ישכילו תושבי העיר להתבונן בעבר המפואר של בית שמש, במשימות הרבות שלקחו עליהם תושבי העיר, בהישגים של התושבים הפרטיים, הם לא יצטרכו להמציא את הגלגל מחדש. פשוט לאסוף את כל תושבי העיר ולהיזכר איך פעם הכל היה. בעיקר הרבה אבל הרבה "ערבות הדדית". זה מה שהיה בבית שמש וזה מה שיכול להציל אותה. לקח לי הרבה מאוד זמן לייחס לבית שמש את החסד שאני מייחסת לה היום. כאדם צעיר אינך נוטה להעריך את העבר ואת השורשים יתר על המידה. לימים, הנך לומד להעריך את מה שגדלת להיות ומחפש את שורשי גדילתך ואת השלד אשר מרכיב אותך.
למדתי כי חלק ניכר ממי שאני הגיע ממשפחתי הגרעינית אך גם ממשפחתי המורחבת. חבריי הרבים מהעיר בית שמש. ואם הייתי צריכה חותמת לכך, קבוצת 'הוואצאפ' הינה ההוכחה לכך."
אלי מור יוסף
"אלי מור יוסף, בן 47, נשוי לשרי בת קיבוץ גשר הזיו ואב לשלושה ילדים, רון בת 17.5, איתי בן 16 וגיל בת 11, לחבורה מצטרף חומי הכלב כחלק מהמשפחה.
הוריי זכרם לברכה, דוד ופלורה מור יוסף ז"ל. אימי נפטרה לפני מספר חודשים ממחלת ה –ALS (ניווןשרירים). אנחנו גרים ביישוב "כפר האורנים" שליד מודיעין, יישוב קהילתי ובו כ- 600 משפחות.
אני עובד בשדה התעופה בן גוריון (עובד רשות שדות התעופה) בחטיבת הביטחון, כמנהל האבטחה הפנימית בשדה ובתוך כך הטרמינלים והמטוסים.
בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל, ותואר שני במדיניות ציבורית באונ' תל אביב, כמו כן, בוגר קורס ניהול תעופתי בכיר של רש"ת.
טרם גיוסי לצבא עשיתי שנת שירות במסגרת גרעין 'רעים' של הצופים ביישוב תל מונד שם עסקתי בחינוך וכמרכז של שבט הצופים ביישוב.
התגייסתי לקורס טייס (1986) ומשם "טסתי" (כי לא הייתי משהו) לצנחנים. שרתי כקצין בעורב צנחנים וכמפקד בבית הספר לקצינים (בה"ד 1).
בין השנים 1997-2001 הייתי בשליחות בחו"ל יחד עם משפחתי מטעם אל על ומשרד החוץ, שנה אחת ברבת עמון – ירדן ושלוש שנים במרסיי–צרפת, שם שימשתי כקצין הביטחון של תחנות אל על ובירדן גם של השגרירות (שנים מאתגרות ומעניינות במיוחד בירדן).
את בית שמש עזבתי בשנת 1991 מיד לאחר השחרור, חצי שנה מגורים ועבודה בקיבוץ של חברתי ולימים אשתי בצפון. משם עברנו לתל אביב במקביל לתחילת עבודתי בנמל התעופה וללימודי תואר ראשון שלי ושל אשתי. עזבתי את בית שמש בעיקר כדי לגור סמוך למקום הלימודים והעבודה שלנו. אשתי שרי, מורה לאומנות.
הקשר שלי לבית שמש מסתכם לצערי בזיכרונות בלבד. אימי פלורה עליה השלום נפטרה לפני מספר חודשים, ולמעשה הייתה החוט המקשר האחרון למקום. אנחנו עדיין בשנת האבל ולכן, מבקרים בבית בו גדלנו ובבית העלמין ומנסים לשמר את הקשר עם בני משפחה והשכנים הקרובים של הוריי אבל הקשר הולך ונחלש.
עקבתי בשקיקה אחר השינוי שעוברת העיר ואומר בכאב כי גם בעצב רב. כפי שהדברים מצטיירים בתקשורת וגם ממה שהכרתי מביקוריי את אימי בבית שמש, מתחולל מאבק תרבותי ולא רק פוליטי, מאבק על זהותה של העיר. תוצאות הבחירות החוזרות מעלות חשש כבד כי לא יוותר מבית שמש שהכרתי ואהבתי כל כך דבר שיזכיר אותה בעוד כמה שנים ועל כך אני עצוב.
התרשמתי מה נחישותו ההירתמות של התושבים למאבק שכמעט וצלח בסבבה שני. אודה שאני מכיר באופן אישי את אלי כהן, איש יקר, מוערך ורב פעלים שהיה גם עבורי ועבור בית שמש תקווה גדולה. המאבק על זהות העיר הינו מאבק לאומי ולא רק מקומי שיש לו נופך ערכי. הוא בא לוודא כי ערכים כמו: כבוד האדם, סובלנות, ציונות, שותפות בעבודה ובבניית הארץ הם דרכנו ועתיד ילדינו ולא שום דבר אחר.
אני מכבד תוצאות בחירות דמוקרטיות אבל חושש שהן יביאו להגירה שלילית מהעיר של אלה שלא רוצים לחיות תחת השינוי.
בית שמש אז וגם היום היא בעיניי האנשים. אני מאמין שהאנשים הם העיקר, סביבם סובב הכול והשאר תפאורה. בית שמש אפשרה לי לגדול ולהיות מי שאני היום בזכות אותם אנשים – משפחה, חברים, שכנים, מחנכים. בית שמש מעוררת אצלי תחושות של שייכות, גאווה וחמימות. היחס והקרבה בין האנשים, השקט של שישי אחר הצהריים לפני כניסת השבת והריחות של המאכלים.
פרט לחינוך שקיבלתי בבית, הדברים מבית שמש שהשפיעו עליי ועיצבו אותי באופן המשמעותי ביותר הם האנשים. מהם למדתי מהי שכנות טובה, ערבות הדדית ותמיכה. איתם חשתי שייך, קיבלתי מהם ביטחון שאוכל לעשות הכל ולמדתי לקבל ולתת באהבה, לא לחשוב רקע לעצמי. רבים מחבריי הטובים ביותר עד היום הם חברי ילדותי, שבבתיהם ביליתי בלי צורך לקבוע מראש והרגשתי בן בית. גדלתי באווירה שבה עשייה, התנדבות, פתיחות וחברות הם שפת היום יום וזה דחף אותי לתרום דרך תנועת הצופים, להתגייס לשירות קרבי ולהמשיך ולתרום בכל תחנה בחיי עד היום.
יש לי זיכרונות חזקים רבים מבית שמש אבל אחד מהן נחרט בי באופן מיוחד – אני זוכר אותנו בערב שמחת תורה, במרכז בית שמש, כשעל הבמה (מתחת לבניין העירייה) שר הרב קרליבך, ואנחנו בני הנוער, חניכי תנועת הצופים וחניכי תנועת בני עקיבא, לבושים במדים ורוקדים יחד עם כל תושבי בית שמש במעגלים ענקיים עם ספרי תורה. הרגעה זה סימן בעיניי את היופי של המקום., את המסורת שלנו שהיא חלק בלתי נפרד מכל אחד שגדל בבית שמש. וזה מתחדד עוד יותר לאור השינוי שהעיר עוברת.
אין מקום אחד שאהוב עליי בבית שמש, אבל המון מקומות מעלים בי חיוך וזיכרונות רק מעצם המחשבה עליהם – שבט הצופים, בריכת השחייה, ה"מרכז", תל בית שמש, מגרש החול בין שני הבניינים בשכונת גור אריה שביליתי בו במשחקי כדורגל, ובתי הכנסת של ילדותי.
אני נרגש באופן שאין לתאר מהמפגש הצפוי. עזבתי את בית שמש מזמן ויש אנשים שלא ראיתי מאז סיום התיכון. אני מקווה שדרך המפגש אחד שקשרים ויחסים עם חברים שכורח החיים הרחיק ביננו. למעשה כבר שלושה חודשים אני חווה דרך קבוצת 'הוואטסאפ' את כולם ועובר "הכנה נפשית" – להרגיע ולמתן את ההתרגשות. מעניין אותי להתעדכן, לספר, לשתף ולחוותי חד עם החברים את חוויות העבר שגם אליהן אני מתגעגע. כבר נפגשנו בחודשיים האחרונים במיני מפגשים מקדימים שהיו מדהימים, כיפיים ומצחיקים.
חידוש הקשר מגלה לי דברים חדשים על אנשים, יוצר הרבה הפתעות נעימות ומרגש מאוד.
אני מאחל לבית שמש שתמשיך לגדל אנשים מדהימים כמו מחזור 'שייבר 85', שתעמוד איתן לשמור על כל מה שיפה בה, הנופים, האנשים, החמימות, הסובלנות ואהבת הארץ שיש לתושביה. בכל מקרה תישאר העיר מקור לכיסופים וגעגוע שלו אל הילד והנער שהייתי בה."
בית שמש שינתה פניה, ואולי עוד תשנה. אולם, עברה המפואר חקוק בהיסטוריית העיר. עיר שחינכה ילדים, בני נוער ואנשים אשר בבגרותם, הפכו לאזרחים טובים וערכיים שאת תרומתם לחברה ולארץ הם מחזירים ומשביחים כל אחד בדרכו ותרומתו. אני מאוד גאה להיות חלק ממחזור 85'.
מרגשת העובדה, כי כולם מרגישים ערגה וכיסופים לימים יפים – ימיה של העיר.