הגענו לזוגיות עם הרבה התלהבות ולבבות מרצדים בעיניים, היינו מאוהבים וראינו בבן/ת זוג רק טוב. כשאנחנו מאוהבים המוח מפריש אנדרופינים, מוליכים עצביים היוצרים עבורנו הרגשה טובה והנאה כלפי החיים ואנחנו רוצים להיות כל הזמן ביחד עם בן/ת הזוג.
כשמסתיימת תקופת ההתאהבות אנחנו נשארים עם האדם האמיתי, עם החוזקות והחולשות שלו. מהחוזקות קל לנו ליהנות, אבל את החולשות ממש לא כיף ומתאים לנו לפגוש. וכן, דווקא על החולשות שלו אנחנו מתבייתים, מבקרים ומאשימים אותו, לא קל לנו איתם, עליהם אנחנו שמים דגש וזה מתחיל להציק לנו ולנהל אותנו, אנחנו נכנסים לתוך לופ הרסני שאליו נופלים שוב ושוב כל פעם מחדש.
החולשות שאיתן מגיע בן הזוג לקשר לא נולדו בזוגיות, הוא נולד איתן (ה'תדר' שאיתו הגיח לעולם, יורחב בהמשך) או שנוצרו כתוצאה מחוויות כואבות שעבר בחייו. כל אחד מבני הזוג מגיע לקשר עם 'גוף כאב'. 'גוף כאב' הוא מצבור כאבים ישן שהצטבר עם השנים כאשר אמרו לנו דברים שגרמו לנו להרגיש לא אהובים, לא שווים או לא מוערכים. לדוגמא: "מי ירצה להתחתן עם מכוערת כמוך", " את לא מספיק חכמה ", "אתה משעמם" "אתה אטום ופרמיטיבי", "אתה מוצר פגום אף אחד לא ירצה אותך" ועוד כהנה וכהנה משפטים שפגעו בנו, גרמו לנו להרגיש כאב והגדילו את 'גוף הכאב' שלנו. וכן, שהתנהגו אלינו בצורה פוגענית ומזלזלת, לדוגמא: ילדה שבאה לקבל מגע חם ואוהב מאבא והוא דחה אותה מעליו ואמר "אין לי סבלנות בשבילך עכשיו", זו חווית דחיה קשה ומכוננת שילד סוחב עמו כל החיים.
על כל הפגיעות האלה אנחנו צריכים לקחת אחריות, הן שלנו ולא של בן הזוג. 'גוף הכאב' שאיתו הגענו לזוגיות קיים ומנהל אותנו בלי שנרגיש. אנחנו מחפשים לגיטימציה לכאב הזה שנמצא בתוכנו ומגיעים לזוגיות עם רצון חבוי בתת המודע שבן הזוג ימלא בנו את החסר. אם אני מרגישה 'לא חכמה ולא יפה' אצפה שבן הזוג יגיד לי כמה שאני חכמה ויפה, או אם אני לא אוהבת את עצמי אני מצפה שבן/ת הזוג יגרום לי להרגיש אהובה וככה אמלא את החוסר, וכאשר הוא לא עושה זאת אנחנו מתאכזבים ומאשימים אותו וחווים אותו כציפייה שלא מומשה, ירוצו מחשבות כגון "עם מי התחתנתי, איזו טעות" וחווים מפח נפש מהקשר.
בן הזוג יפגיש אותנו שוב ושוב עם המקומות בהם נמצא 'גוף הכאב' הלא מטופל שלנו וישקף לנו אותם כמראה. לרוב, אדם שלא מוכן להיות חשוף לפגיעה לא יצליח לפתח זוגיות. תפקידנו לקבל ולהסכים שבזוגיות לצד אהבה שמתפתחת ומתחזקת עם השנים יהיו גם רגעי כאב ושבר שמתוכם אנחנו צומחים ולומדים. כשפותחים את הלב לאהבה, הלב פתוח גם לפגיעה, ככה נבראנו, אנחנו צריכים לעשות דרך כדי להגיע ליעד הנכסף.
הזוגיות כשלעצמה מאלצת אותנו לצאת מתוך הריכוז העצמי ולתת לאחר – להתרחב, להתפתח, לפנות מקום בלב שלנו, לעשות "ואהבת לרעך כמוך" כי זהו הייעוד שלנו בעולם, והאהבה מנצחת.
קחו אחריות על הכאבים שלכם וטפלו בהם ואל תצפו מבן/ת הזוג למלא בכם את החסר.
"כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (שיר השירים ג)
אל תוותרו על אהבה, כולנו זקוקים לאהבה.
על הכותבת:
חגית דמארי מאמנת רגשית זוגית ופרטנית. מאבחנת וממשבת בבית ספר לאימון רגשי 'התדר'.