"מרבית חיי חייתי בלי לדעת שחלק מבני משפחתי נספו בשואה", מספרת האומנית אילנה שודרון-מינקוב.
יום אחד ביקשו אילנה ואחיה מדוד שלה (אחי אביה) לספר להם על המשפחה. הוא סיפר להם בשפה ציורית על החיים של המשפחה ברובע ברונקס בניו יורק כילדים של מהגרים בשכונה יהודית.
הוא סיפר על חיים מלאים, על הווי של משחקים ברחוב בין ילדי מהגרים יהודים לאיטלקים, על בית מלא עם ילדים, על סבא שלימד אותם תורה ועוד דוד שרק הגיע מאירופה, על החגים היהודים בסביבה שומרת מסורת עם תפילות בבית הכנסת ועל חיים של משפחה יהודית גדולה, חמה ומלוכדת.
"בני משפחתו של סבא שלי - אמו, אחותו ושני אחיו, על משפחותיהם שנשארו בגליציה - כולם נספו בשואה. ההורים שלי נולדו וגדלו בארצות הברית והם היו תמיד כל כך 'אמריקאים', שבכלל לא עלה בדעתי שלשואה יכול להיות קשר כל כך קרוב אלינו", מספרת אילנה.
"התקשרתי לדודה שלי בארצות הברית והיא סיפרה לי שיש בידה מכתב שסבא שלי החזיק ושמר כל השנים. זה היה מכתב ביידיש והיא אפילו לא ידעה מה כתוב בו. היא שלחה לי את המכתב עם צילום של כותב המכתב". אילנה מסרה את המכתב לתרגום. המכתב העצוב נכתב על ידי בן דוד של סבא שלה, שסיפר לו כיצד התחסלה משפחתו. בנוסף, קיבלה אילנה מדודתה צילום ובו סבתא רבא שלה, עם אחות סבה וילד נוסף.
מאז, מחפשת אילנה ומנסה להבין ולדעת מי היו האנשים האלה שלא הכירה. הרבה כיוונים שבהם חיפשה התגלו כעקרים. האינפורמציה לא נמצאה בקלות אלא הגיעה מידי פעם ממש בטיפות, אך ככל שגברו החיפושים, כך גבר הרצון לדעת עליהם עוד ועוד.
במהלך החיפושים הגיעה אילנה לבסוף אל אנשים מהעיירה מיקולינצה, העיירה של סבא שלה, ואלה הכירו את משפחתה. "הפגישה איתם הייתה בשבילי חוויה מאוד מרגשת. הרגשתי שאני כבר כל כך קרובה אל המשפחה שלי, שאני כמעט יכולה להושיט יד ולגעת בהם", מספרת אילנה ומוסיפה, "בינתיים גם התחלנו לשאול את עצמנו מי היו בני המשפחה של בעלי שנרצחו בשואה. גם עליהם ידענו מעט מאוד. מצאנו תמונות שלהם ועוד אינפורמציה עצובה וקשה על הגורל הנורא של המשפחה בבלרוס ובלטביה. גם כאן מצאנו מכתבים עצובים שכתבה קרובת משפחה לטבית (לא יהודיה) למשפחה של חמותי. היום ברור לי שיש הרבה דברים על המשפחות שלנו שלעולם לא נדע".
כמה שנים לאחר מכן, החלה אילנה לצייר את דיוקנאות בני משפחתה ובני משפחתו של בעלה שנרצחו בשואה. "דרך הציור הרגשתי שאני מתקרבת אליהם, לומדת להכיר אותם. הרגשתי גם שאני רוצה להנציח אותם, להוציא אותם מתוך הוחשך והאין הזה שלתוכו הם נדחפו. רציתי לתת להם זהות, דמות ופנים ולהחיות את זכרם של אנשים שנשכחו, שאפילו משפחתם לא ידעה על קיומם ועל סופם הטראגי. רציתי שיהיה ידוע שאנשים אלה חיו על פני האדמה וכי הם נרצחו. אנשים יפים, טובים, חכמים ומוכשרים, שחיו, אהבו וגידלו משפחות - עד שבאו הגרמנים".
התערוכה תוצג במוזיאון 'היכל שלמה' בירושלים (רח' קינג ג'ורג' 58), בין התאריכים 27.6-27.8, בימים ראשון-חמישי מ-08:00 עד 20:00.
תודות: לניושה שווייצר-הורוביץ, לזליג שפירר ממיקולינצה גליציה, ליוזפה הרצברג-גולנזר ולאברהם הרצברג מטלסי (טלסן) לטביה.