זה תמיד עונג וזכות לבקר במוזיאון תל אביב לאומנות. חוויה תרבותית, רוחנית ואסתטית מומלצת. לאחרונה נפתחו במוזיאון שלוש תערוכות מיוחדות שמעוניין אני להמליץ עליהן.
התערוכה הראשונה היא של דרורה דומיני, זוכת פרס רפפורט לאומנית בכירה לשנת 2020. התערוכה נקראת 'צידה לדרך ארוכה' והיא פורשת ארבעה עשורים של עשייה בזירת האומנות המקומית - משנות ה־80 של המאה ה־20 ועד היום. מבחר מעבודותיה מוצב בחלל הגלריה כשדה פיסול מורחב, הפורע את הכרוניקה של מוקדם ומאוחר.
הופעת הפיסול של דומיני בזירת האומנות הישראלית הניעה דיון ביקורתי באתוס הגברי של הפיסול המקומי, תוך בחינת כושרו של הקול הנשי לחולל בו תפנית. מבט לאחור על מכלול עבודתה, מבהיר את תפקידה כמחנכת וכפורצת דרך לאומניות ולאומנים של הדורות הבאים.
קורות חייה של דומיני, ילידת קיבוץ מרחביה, סימנו מאליהם את המתח שבין מרחבים אידיאולוגיים חדורי תשוקת עשייה לבין ההכרה בהתפוררות ובקריסה הבלתי נמנעים של הכוח ושל החומר. בשנות ה-80 של המאה ה-20, התאפיינה יצירתה בתחביר מקורי שממזג מסורות פיסול של הקונסטרוקטיביזם והמודרניזם האנגלי עם שפה חומרית אישית. בגישתה הייחודית לפיסול, מתחקה דומיני אחר ההבדלים בין שולחן, כיסא, פיגום, אנדרטה, ארון, משרבייה או גיגית, ובו בזמן חושפת את התבנית המשותפת להם כ'דברים' בעולם. עולם הדומם שיוצרת דומיני בעיסוקה המתמיד בחפצים ובנוכחותם החומרית, מזמן חשיבה על העצמים עצמם, ברוח המחקר הדיאלוגי של השנים האחרונות שעניינו היחסים הדינמיים בין סובייקטים אנושיים ועצמים דוממים.
התערוכה תוצג עד ה-22.7.
תערוכה מומלצת נוספת היא של הילה טוני נבוק, גם היא זוכת פרס רפפורט לאומנית ישראלית מבטיחה. שם התערוכה הוא 'דרך החלון'. אוצרת: ענת דנון סיון. בתערוכה, מציגה הילה עבודות חדשות בווידיאו ובפיסול, המתמקמות באזורי הסף שעל קו הגבול שבין חוץ לפנים ובין הפרטי לציבורי. מחוות גופניות של הסתננות, פריצה או היחלצות שמבצעת היא על פני חזיתות של בניינים מסחריים או במבואות כניסה לבנייני דירות, עשויות להתפרש כניסיונות חדירה למערכת או כצורות של התנגדות והפרעה לסדר הנתון. חומרים תעשייתיים וחפצי יומיום משמשים בעבודתה של נבוק ליצירת מבט חתרני והומוריסטי על עיצוב המרחב העירוני בישראל, תוך מזיגה עקמומית בין האסתטיקה של המודרניזם וגלגוליו לבין מופעיו המקומיים. מרכזים מסחריים, בנייני דירות משותפים ושכונות 'בנה ביתך' בין חדרה לאשדוד הם דוגמאות למרחבים שמהם שואבת היא השראה.
הפסלים בתערוכה מפגישים אותנו עם סביבת הכניסה לבניין המשותף, המתפקד כאזור מעבר מהחוץ הציבורי אל הפנים הפרטי והאינטימי של הדיירים. חללי הכניסה הטיפוסיים מתאפיינים בעיצוב סטנדרטי שעושה שימוש באריחים דמויי אבן, מסכי זכוכית ומראות, צמחי נוי, לוחות מודעות ותיבות דואר מאלומיניום – שריד חומרי של תקשורת בין אישית. קישוטי החזיתות רומזים על האופן שבו מושלכות פנטזיות על יוקרה בשימוש בחומרים פשוטים וזולים, כביטוי לחדירת תרבות הצריכה לחברה הישראלית ולסגנון האדריכלות של הפוסט מודרניזם.
הילה טוני נבוק נולדה, חיה ועובדת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון בעיצוב ממכללת ויצ"ו לאומנות ולעיצוב בחיפה ותואר שני באומנות מ'בצלאל'. משמשת כמרצה לאומנות במכללת 'שנקר' וב'בצלאל'.
התערוכה תוצג עד ה-20.5.
תערוכה מומלצת נוספת היא של האומן מריאן ס' מריאן (פנחס בורשטיין, 1927-1977) ונקראת 'שמי הוא מריאן'. אוצרות: אליסון מ׳ ג׳ינג׳רס ונועה רוזנברג. התערוכה, המציגה בפני הקהל בישראל גוף עבודות מטלטל, מתחקה אחר מסע חייו של האומן פנחס בורשטין, שהמציא את עצמו מחדש בשנות ה-50 בשם 'מריאן ס' מריאן'. במשך ארבעה עשורים שבמהלכם נדד בין אושוויץ, ירושלים, פריז וניו יורק, יצר ציורים, רישומים, תצלומים, סרטים וחומרי ארכיון רבים, שרבים מהם מוצגים כאן לראשונה.
התערוכה תוצג עד ה-27.5.