קראנו לאחרונה בתורה "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ל', י"ד). מפרש ה'ספורנו' שפסוק זה מורה על מצוות התשובה וזה המשכו של הכתוב בפסוקים שלפני: "לא בשמים היא ולא מעבר לים... כי קרוב אליך הדבר מאוד".
ובאמת נשאלת השאלה, אם מצוות התשובה כל כך קרובה, אפשרית ופשוטה, מדוע אין אנו רואים בפועל את הנהירה לחזרה בתשובה? התירוץ הוא שאכן מצוות התשובה היא קלה, אבל הבעיה הקשה - אפשר לומר אפילו צרתו הגדולה של האדם - היא שמטבעו מתרגל האדם למצבו ובמצב כזה קשה לאדם לצאת מההרגל והשגרה. אבל בזמן ששם האדם לב למצבו ועוצר לרגע את שטף החיים היום יומי שבו הוא נמצא, מיד מופיע הסבר הפסוק "כי קרוב אליך הדבר".
וכך כתב רבי משה חיים לוצטו בספרו הידוע 'מסילת ישרים': משל למה הדבר דמה? לתרנגולת שמתפלשת בעפר. על ידי פעולה עצמאית שלה שתנער את עצמה, תוכל באחת להסיר ממנה את העפר, אולם אם יבוא האדם להוציא ממנה - כמה שינקה לא יצליח...
הגמרא במסכת סוטה דורשת את הפסוק "ויעל יוסף לקבור את אביו". כיון שהגיעו לפתח מערת המכפלה, בא עשיו ועיכב את קבורת יעקב בטענה שמערה זו שייכת לו. שלחו השבטים את נפתלי למצרים כדי שיביא את שטר המכר כהוכחה לעשיו. חושים בן דן, שהיה חרש, לא הבין מה כל העיכוב בקבורת סבו ושאל ברמז מה קורה. ענו לו ברמזים שהעיכוב נמצא אצל עשיו שלא מאפשר את קבורת יעקב. אמר חושים: עד שיביאו את השטר ממצרים וסבא מונח כאן בביזיון שלא מובא לקבורה? נטל סכין בידו וערף את ראשו של עשיו כדי למחות על בזיון המת. השאלה הנשאלת היא, היכן היו השבטים הקדושים, בניו של יעקב, שהסכימו לסבול את החרפה של אי קבורת אביהם עד שבא הנכד החרש והוא שעמד ומחה על כבוד סבו?
התשובה למדרש זה נמצאת ביסוד שאמרנו שמצב ההרגל מביא את טבעו של האדם להתרגל למצב שבו הוא נמצא, אפילו במצב הגרוע ביותר. בני יעקב חשבו שכל רגע ורגע עומד להסתיים הביזיון והנה קוברים אותו והתחילו הוויכוחים עם עשיו. בינתיים התרגלו למצב שבו מונח הנפטר לפניהם ועדיין לא בא לקבורה; מה שאינו נכון לגבי חושים בן דן. הוא לא הבין מדוע העיכוב ולא התרגל למצב שבו מונח הנפטר בביזיון. ברגע שנודע לו, הרי הוא מיד קם למחות על כבוד סבו שמתבזה באי קבורתו לכן קם וערף את ראשו של עשיו.
נתפלל כולנו שנזכה לצאת משגרת מעשים לא ראויים. כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. אמן.