ספר 'ויקרא' עוסק בקורבנות. אחד הקרבנות הוא קורבן חטאת, אותו מביא מי שחטא בשוגג. "דבר אל בני ישראל לאמר: נפש כי תחטא בשגגהמכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ד', ב'). ציוונו הבורא יתברך, כי החוטא בשגגה יביא קרבן. מדוע? הן בשגגה עשה!
הרמב"ן יורד לשורש העניין ומסביר כי שתי סיבות לדבר.
"ומה חטאו? שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ברוך הוא! שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקדוש ברוך הוא. ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה". כלומר, אדם הזהיר וחרד שלא לעבור על דבר ה', אינו מגיע לידי שגגה.
סיבה נוספת מסביר הרמב"ן, כי על החוטא בשוגג להביא קרבן חטאת מפני שבפועל נפשו נזדהמה "שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה.... לפיכך נקרא שוגג - חוטא....", אומנם, "אין השוגג ראוי להיענש על שגגתו בגהינום ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון, ולהתקדש ולהיטהר ממנו כדי שיהיה ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות. וכשאין בית המקדש קיים, משלח עליהן ייסורים למרק מהן אותן שגגות ולהתכפר בייסורים כדי להיות נקיים לעולם הבא. כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראלולקרבן תחת כנפי השכינה, כך ייסורים הללו אהבה וחמלה על האדם, לכפרה ולמרוק החטא".
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ו', אדר ב' תשס"ח, עמ' 57.
