בפרשה מפורטת רשמה של בעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, כך למשל "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה: את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא, י"א, ד').
בגמל, וכמו גם בשפן, בארנבת ובחזיר, כאשר התורה מנמקת את איסור אכילתם, היא מציינת גם את סימן הטהרה שיש להם. "את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס.... החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר". לכאורה הן הסימן החסר הוא העילה לפסילתם, ומדוע יש צורך לציין את סימן הטהרה הקיים בגופם?
בעל ה'כלי יקר' מסביר, כי סימן הטהרה הקיים בגופם מוסיף טומאה על טומאתם, כפי שנאמר לגבי חזיר שהוא "פושט טלפיו כדי להראות כביכול שהוא כשר ותוכו מלא מרמה, וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו, כמידת הצבועים, והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור".
אמנם מידות אלה אינן שייכות בבעלי חיים, אך האוכל מבשרם נדבק בתכונות רעות אלה. זהו מה שהשמשילו חז"ל את עשו לחזיר ואת בבל, מדי, יון ואדום לגמל, שפן, ארנבת וחזיר, כי הם מראים עצמם כטובים, בעוד שכל מחשבתם להרע לישראל.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"א, ניסן תש"ע, עמ' 217.
סרטון קצר לפרשה מאת ראשת העיר, ד"ר עליזה בלוך
https://m.youtube.com/watchv=D3VDozGXFuA&
