נהוג לחשוב שהחגים מציינים אירוע היסטורי, ניצחון במלחמה, מועד לידה או פטירה של אדם מיוחד. על פי חכמת הקבלה, חגי ישראל שונים במהותם מחגיהם של העמים האחרים, והם מתארים תחנות בדרך ההתפתחות הרוחנית של כל אדם.
את חגי ישראל ומנהגיהם הנהיגו גדולי המקובלים כבר לפני אלפי שנים. המקובלים הם אנשים כמונו, שבאמצעות לימוד חכמת הקבלה הצליחו להגיע לחיים מתוך אהבה לזולת ודרכה לאהבת הבורא – כוח האהבה הכללי שקיים במציאות. הם גילו שלכוח העליון הזה יש מטרה אחת ויחידה: להביא אותנו עוד בחיינו להיות מחוברים, מאושרים ומלאי אהבה כמותו. כוח זה זכה לכינויים רבים: בורא, אור, טבע, אהבה ואפילו מלך, כמו שנהוג לכנותו בעשרת ימי תשובה - "אין לנו מלך, אלא אתה" (מתוך תפילת 'אבינו מלכנו').
כדי לתאר את התחנות שבהן מעביר אותנו המלך בדרך לאותה הממלכה הקסומה שלו, להכיר אותו ולגלות את כל הטוב שהכין בעבורנו, קבעו המקובלים את לוח השנה העברי ואת מחזור החגים והמועדים שבו. אז טבלנו תפוח בדבש וחלקנו כבר תלו את הקישוטים בסוכה. אך האם עצרנו וביררנו פעם אחת ולתמיד, למה אנחנו טורחים כל כך מדי שנה, ואיך נפיק מן המנהגים האלה יותר טוב לכולנו?
תחנה ראשונה: ראש השנה
"ראש נקרא שורש, ולפי הראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כך הולך וממשיך את סדר החיים שלו", (כתבי רב"ש, אגרת כ"ט).
התחנה הראשונה במסעו הרוחני של האדם היא ראש השנה – "תחילת יצירתו של האדם" (כתבי רב"ש). בשלב זה האדם כמו נולד מחדש. הוא מסתכל על הטוב והרע שעבר כל חייו ושואל את עצמו: בשביל מה כל זה? מדוע אני חי כך שנה ועוד שנה? מי מנהל את המציאות הזאת ומהי תכלית הקיום?
אם הוא בר מזל, שאלות אלה אינן מרפות ממנו ומובילות אותו אל המטרה, אל התחנה המשמעותית והאחרונה של המסע: גילוי רשת הקשר ההרמונית בין בני האדם, אשר בתוכה ירגיש את כוח החיבור החיובי במלוא עוצמתו – הכוח העליון שמנהל את חייו.
ראש השנה הראשון "נחגג" בפעם הראשונה לפני 5,781 שנים (ה'תשפ"א), כאשר בן אנוש שאל שאלות דומות. שמו של האיש היה אדם. כמו ילד שרוצה לגדול ולהידמות להוריו, כך גם עלינו להידמות לכוח היוצר ולרצות בהתגלותו. הרצון השלם הזה יספק לנו את הכוח להתעלות מעל הטבע האגואיסטי המוגבל, מעל הדאגה הפרטית לעצמנו, ולהיות 'בני אדם'.
המקובלים מכנים את הכמיהה לדעת לשם מה אנו חיים, בשם 'הנקודה שבלב'. ה'לב' מסמל את כלל הרצונות האגואיסטיים של האדם שהולכים ומתפתחים, החל מן הרצונות הבסיסיים ביותר – למין, למזון ולמשפחה, ועד לרצונות מפותחים יותר – לכסף, לכבוד ולידע. 'הנקודה שבלב' היא הרצון הרוחני המפותח ביותר באדם בסולם הרצונות כאשר היא מתעוררת, היא מפיחה באדם רוח חיים ורצון חדש למימוש עצמי. את הרצון הזה לא ניתן לספק בכסף, בכבוד או בידע, אלא רק על ידי מימוש של מטרת החיים. וכשהשינוי מורגש לראשונה בתוך האדם, הוא חוגג את 'ראש השנה'.
מראש השנה ואילך האדם מגביר את קצב מסעו. מצויד בכוחות חדשים, הוא מתאמץ להגיע לנקודת החיבור האמתית עם הזולת ולממש את הנקודה שבוערת בלבו. אלא שתקוות לחוד ומציאות לחוד, ובמקום האחדות מתגלה לו פירוד גדול, דין נורא מכול. "הוקבע יום הדין בתשרי, להיותו ימי רצון. ואותו הרצון מתעורר עלינו בעת הזאת בכל שנה ושנה, וצריך להתעורר לתשובה שלמה יותר ויותר מכל השנה. ועיקר התשובה: להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד" ('מאור ושמש'). הגילוי הזה מוביל את האדם אל התחנה הבאה במסע, 'יום כיפור'
תחנה שנייה: יום כיפור
"על ידי ראש השנה רואים את האמת, אז יכול לבקש כפרה. לכן יום כיפור הוא אחר ראש השנה" (כתבי רב"ש).
בספר הזוהר כתוב: "כיתרון האור מתוך החושך. כי תועלת האור אינה באה אלא מתוך החושך". אין אור ללא חושך, אין מתוק ללא מר, ואין טוב ללא רע. כדי להגיע אל הטוב, עלינו לגלות גם את הרע. לפי חכמת הקבלה, יום הכיפורים הוא ההכרה בכך שהטבע האגואיסטי שלנו רע מנעוריו, אבל דווקא ההכרה הזו מאפשרת לנו להשיג את הטוב. אם בראש השנה התעורר בנו הרצון להתחבר עם הזולת ומתוך הקשר עמו להפיק כל טוב, ובעשרת ימי התשובה התוודענו בהדרגה אל הכוח האגואיסטי השלילי שמונע מאתנו להשיג את האחדות, הרי שביום הכיפורים אין מקום להסתיר את הקרע והשנאה ההדדית שמפרידים בינינו, וכבר אפשר לבקש את תיקון יצר הרע, וזה טוב.
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד', ח'). למה? כי זהו יום מיוחד של התבוננות פנימית ושל חשבון נפש עמוק, יום של חרטה שבו נהוג לבקש סליחה "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (מתוך תפילת יום כיפור).
חכמת הקבלה מסבירה ש'סליחה' אינה בקשה הנעשית מן הפה אל החוץ, "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", כי אם שלב שבו האדם מודע למצבו האמתי – עד כמה הוא מרוחק מקשר נכון עם הזולת וכתוצאה מכך מקשר עם הכוח הטוב המנהל את חייו. הגילוי הלא פשוט הזה דווקא משמח את האדם, כי כתוצאה ממנו פורצת מתוכו זעקה לשינוי פנימי. לבקשת הסליחה הזו במיוחד מצפים מאתנו, וכשהיא מגיעה, היא נענית.
תחנות שלישית ורביעית: סוכות ושמחת תורה
"חג הסוכות מתרץ על כל השאלות, אפילו על הקשות והגרועות ביותר" (כתבי רב"ש, אגרת ל"ו).
בתחנה השלישית במסע הרוחני הנקראת 'סוכות', מגיעה התגובה על הבקשה הפנימית, ואנו זוכים לכוח חיובי מיוחד, שהופך את הרע שבנו לטוב. כתוב בתלמוד: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב', א'). השינוי שעלינו לעבור הוא לצאת מדירת הקבע, כלומר מאהבה עצמית, אל דירה חדשה, אל אהבת הזולת. אז משתנה תמונת המציאות שלנו. החושים שלנו כביכול מתהפכים, המוח והלב משנים כיוון – מאהבה עצמית לאהבת הזולת – ותמונת המציאות השלמה נגלית לעינינו. האדם מתחיל לקבל מענה לבקשה שבלבו, וכל רצונותיו שהיו מנוגדים לחיבור נכנסים תחת ה'סוכה'.
הסוכה מסמלת את הצורה השלמה שאליה עתיד כל אדם להגיע. חוקי בנייתה מסמלים את האופן שבו האדם מתעלה מעל לאגו שלו ורוכש את היכולת לאהוב ולתת. כך למשל, הסכך בסוכה מותיר יותר צל מאשר אור, כמו שכתוב: "צילתה מרובה מחמתה". מנהג זה מסמל פעולה שבה האדם 'מסתיר', מצמצם את השימוש באגו שלו, כדי לצאת מתוכו אל האור, אל החיבור והאהבה.
אז הוא מוכן ל'שמחת תורה' – נפתחת לו היכולת לקרוא בכתבי הקבלה ולהזמין על עצמו את האור העליון, המכונה גם 'תורה', להעלות את החיבור בינינו אל ראש סולם הערכים, וכך לשנות את חייו לטובה. כי התורה היא הכוח שמסוגל לתקן את השנאה והפירוד בינינו ולהפוך אותם לחיבור ולאהבה, אותו גילוי הנקרא 'שמחה'. אז חש בתוכו האדם את כל המרחב העצום סביבו, וזוכה לחיים נצחיים, שלמים ומאושרים.
מבט לאקטואליה: זמן למסע פרסום של ערבות הדדית
אחרי ימים של ויכוחים סוערים בקבינט הקורונה החליטה הממשלה שעד אחרי סוכות תיכנס ישראל לסגר מחמיר, מלא והרמטי. מורגש, כי מיום ליום מתהדק גם החבל על הצוואר של ישראל, אבל עדיין אין אוזן לשמוע על מה ולמה. ישראל דוהרת לעבר אסון ולכן חובה עליי להשמיע שוב ושוב את אותו סיפור ישן-נושן, את אותו מסר עתיק שמלמדת חכמת הקבלה.
עם ישראל אינו כשאר העמים. עם ישראל מורכב מאוסף נציגים של חמולות ושבטים שונים שחיו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה. אברהם אבינו קיבץ סביבו בבלים כאלה שזיהו ביניהם את האגו הגדל והמתעצם, פחות או יותר כמו בימינו. אותה קבוצה שנהרה אחרי אברהם הפכה ברבות הימים לעם ישראל – קבוצה של אנשים שלא מתרגשים מהאגו, מהשנאה והפירוד, אלא בוחרים להתעלות מעליו לעבר אחדות, סולידריות וערבות הדדית.
מאז בבל, ידע העם עליות ומורדות, נותר קומץ קטן שרובו חי בגבולות ארץ ישראל. אבל על אף כל השינויים שידענו, חוק הטבע הוא חוק קבוע, ועדיין מוטל עלינו לציית לו. חוק הערבות הוא חוק מעוגן בתוכנית הבריאה, הוא מתקיים ביחסים האנושיים בינינו, בהתאמה שלנו להרמוניה ולטוב שקיימים בשפע במערכת הטבע.
חוק הערבות מחייב את כולנו להרגיש שייכות לגוף אחד, לאנושות אחת, לרצון אחד, למערכת טבע אחת. ואומנם שכל אחד שונה ושונא, עלינו להתקשר מעל הכוח השלילי, האגו המפריד, ולדחוף לעבר כוח חיובי, כוח של חיבור וערבות הדדית. עוד בסגר הראשון חוק הערבות הזה קרץ לנו, אבל אנחנו נפנפנו אותו, כהרגלנו.
האגו, שמקשה לנו את העורף היום, נקבע מראש בתוכנית הבריאה, וכנגדו מבעוד מועד, ניתנה לנו התורה, השיטה לחיבור שכעת הגיע הזמן לממש: להיות אגודה אחת, להתחבר בערבות הדדית, להיות אור לגויים. על פי חכמת הקבלה, תורתו של אברהם, כשאנחנו מתחברים בינינו, מתלכדים ללב אחד משותף, אנחנו למעשה מעוררים כוח של חיבור שנובע מכוח הטבע הכולל.
בואו ננצל את הסגר המחמיר, את ימי הבידוד והריחוק החברתי, נשתמש במשאבים שהכינה לנו קבוצת אברהם ונתגייס לקמפיין ארצי: נעשה מאמץ עילאי במשך חודש ימים להתחבר, להיות ערבים לאחר, נשתדל לחשוב על כולם – זהו, לחשוב, לא יותר – ותוך זמן קצר, כמו שמבטיחה חכמת הקבלה, יהיה לנו ראש חדש, הרגשה חדשה, שנה טובה.
אני מקווה, מייחל ומתפלל לשנה של שינוי. שנה של בניית מערכות יחסים נכונות בינינו. שנה טובה וחג שמח לכל עם ישראל!