קמי טמוזרטי:
"אמי עליה השלום נפרדה מבני משפחתה לפני אחד עשר חודשים והותירה- בלי עין הרבים בנים ובנות, נכדות ונכדים ונינים רבים.
היא הקפידה כל חייה- בארץ ובעיר 'נאבל' שבטוניסיה, להקדיש את מיטב מרצה וזמנה למען בני ביתה: לפני עלייתה לארץ היא עסקה בעיר 'נאבל' בשתי מלאכות מרכזיות: בשעות היום היתה אם הבית בתלמוד תורה המקומי שמכונה "הכותאב", בישלה את ארוחת הצהריים לתלמידים ועמלה לנקיון הכיתות ורחבת בית הכנסת ובשעות הלילה "ידיה שילחה בכישור וידיה תמכו פלך" לטוויית סרטים ממינים שונים- כך שכל מאמציה התמקדו בגידול ילדיה, בחינוכם ובשמירה על ביטחונם הנפשי.
גם מרגע הגעתה ארצה עם בעלה, אבי, יוסף זכרו לברכה, ועם תשעת בניה ובנותיה, דאגה לשבץ כל אחד ואחת מהם במסגרת החינוכית התואמת את כישוריו: ללימוד מקצוע או להשלמת בחינות הבגרות, במסגרת אקסטרנית בבתי הספר בבית שמש או בפנימייה.
שכניה של אמי ז"ל, בבניין שברחוב גור אריה העידו עליה שכמעט ולא ראו אותה מחוץ לכותלי ביתה, זמנה היה מדוד ולא התרועעה איתם, אך הוותיקות שבהן ידעו לספר שהיא היתה עבורם יועצת ופסיכולוגית לעת מצוא ונותנת פתרונות בשעת מצוקה ודוחק.
בניה ובנותיה היוו עבורה מעטפת בטחון ובריאות בשלוש השנים האחרונות, עת התקשתה לתפקד ונאלצה להסתייע בהם פיזית, אך היא לא פסקה מלכוון כל אחד ואחת מהם ולהדריכם בכל נושא שהם העלו בפניה או שבא בעקבות התעניינותה המתמדת במצבם הבריאותי, הכלכלי או החברתי.
נכדיה אהבו לבקר אותה ולבלות שעות איתה בשיחות אקטואליות ואף התייעצו איתה בעניינים האישיים. הם אף נשאו עם הבנים והבנות, בנטל התורנות להיות איתה במהלך היום וללינת לילה לפי הצורך.
הנינים שהתלוו להוריהם גילו בביקורם את סבתא רבא שמבינה בכל נושא: בהלכה, במדע ואף בתחומי הספורט השונים ובנוסף ידעה לפנק אותם במתנות רבות.
חלק גדול מפסוקי הפרק "אשת חייל" תאמו את אישיותה המיוחדת של אמי ז"ל: "בטח בה לב בעלה, גמלתהו טוב כל ימי חייה, ותעש בחפץ כפיה, ממרחק תביא לחמה, חגרה בעוז מותניה, לא תכבה בלילה נרה, ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך, ידיה שילחה לאביון, פיה פתחה בחוכמה, קמו בניה ויאשורה..."
ולסיום:"רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה."אמא יקרה, כולנו מתגעגעים אליך ואת חסרה לנו מאוד. השארת חלל עצום לכולנו, אנחנו עדיין לא משלימים עם העובדה שאת לא פה. יהי זכרך ברוך אמא יקרה".
יהי זכרה של אידה בוזנח ברוך.