ששון מורדוך, קצין ימ"מ מהעיר, נולד ב- 21.2.1962 בעיר בית שמש
נפל בדצ' 1992, במבצע ללכידת מבוקשים בנפת ג'נין.
לאחר מותו קיבל ממשטרת ישראל עיטור אומץ וכך נכתב על ששון ז"ל, על קבלת העיטור:
"מפקח ששון מורדוך ז"ל קיבל את עיטור האומץ משטרת ישראל בשנת 1994. בחודש דצמבר 1992 השתתף מפקח מורדוך ז"ל במבצע ללכידת מבוקשים בנפת ג'נין. במהלך סריקת מבנה, נפצע אנושות אחד מחיילי היחידה ונותר בגפו תחת אש בקצה המבנה. מפקח מורדוך ז"ל זחל לעבר הפצוע, תוך חירוף נפש, כשהוא מנהל קרב אש עם מחבל חמוש. הוא גרר את הפצוע מחוץ למבנה, לצורך קבלת טיפול רפואי, ובכך הציל את חייו. מפקח מורדוך ז"ל נהרג ממטח אש במהלך הסתערות נוספת לתוך המבנה, זמן קצר לאחר מכן, בהובילו כוח לוחמים".
אלמנתו של ששון ואם ילדיו לירון וגיא- אורנה, בדברים מרגשים ונוגעים ללב לששון ז"ל:
"יום הזיכרון ה- 27 אצל משפחת מורדוך
ששון אהוב שלי, עוד שנה עברה...כאילו זה היה אתמול. אתה ממלא כל יום את מחשבתי, כאילוי יום בשגרה. כל המחשבות, אילו היית חי... אילו היית איתי, כיצד החיים שלי היום נראים.
נמאס לי מהלבד ואין מישהו שיוכל להחליף אותך... את הנאמנות, הכנות הסבלנות והאהבה שלך.זה היה באמת מיוחד במינו, אין לך תחליף.
אנחנו בתקופה קשה כל כך...דאגות מהקורונה, חרדות, מה יהיה ומה נעשה, שמירת המרחק מבני המשפחה, מקשה עלי עוד יותר, אך מה אפשר לעשות? נבקש מבורא עולם שיפסיק את המגפה הזו כמה שיותר מהר.
ששון יקר שלי, בימים אלה אני מוציאה תמונות שלך, מדברת ומתכתבת עם החברים שלך לצבא וליחידה, הם אף פעם לא שוכחים אותך, הם מאוד מעריכים ומתגאים שהיה להם חבר אמיץ עם לב זהב.
אתה בטח רואה אותנו את הילדים שלך לירון וגיא את אביב החתן שלך, את הנכדות שלך תבל ומיטב ואומר: איזה פיספוס...
כן אתה חסר גם לנו. תבל תמיד אומרת לי שהיא אוהבת אותי עד בבה ששון, כן, היא גם חוקרת איפה אתה, מנסה להבין מה זה אומר שאתה בשמים.
ששון, אתה בטח עם ההורים שלך, אמא שלך הצטרפה אליך, ובטח כשהיא הגיעה היא אמרה לכולם: זוזו, זוזו.. איפה ששון? איפה הבן שלי? כן, היא חיכתה לרגע הזה ממש...
אני כותבת מתוך כאב וגעגוע עז... כותבת עם דמעות ומתענגת על הזכרונות שלנו...יקר שלי, חסון כל כך, מרשים כל כך..עם ראש מורם והמדים הירוקים.
ואני כל כך רוצה לצעוק ולזעוק למרומים, אוי כמה שהייתי רוצה לראות אותך, רק כדי לומר כמה מילים ולספר לך כמה אני גאה בך ובצאצאנו וכמה לימדת אותי להיות חזקה ולהתמודד עם חיי היום, יום: ההורים, הילדים הנכדות ושאר בני משפחה.
יקר שלי, התרגלנו לכך שחיינו מלווים בעצב ובכאב התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע, התרגלנו לבכות ככה סתם, לעיתים כשאני לבד, אני בוכה לתוך הכרית, וכלפי חוץ הכל טוב. התרגלנו להיאנח לעצמנו, אנחת חוסר אונים אל מול חסרונך העצום. התרגלנו להצטער, לכאוב ולהתאבל, אך גם התרגלנו לשאוב כוחות, להזדקף ולהתחזק ולהמשיך בעשייה היומית.
תעשה שתמיד תשאיר אותנו עם ראש מורם, עם כוחות ושמחת חיים.
בהרבה געגועים ואהבה, אשתך,אורנה".
יהי זכרו של ששון מורדוך ושל כל הנופלים, ברוך לעד. זוכרים, אוהבים ומתגעגעים...