יום הזיכרון לחללי צה"ל, כמו ליל העצמאות הם ימים בהם אישי הציבור מוכחים לנו כישוריהם היצירתיים בכתיבה, בדיבור. הם חייבים להיות רהוטים, שופעי לשון והגיה, להגביה קול כשצריך להנמיך כשנדרש, לרגש, לנחם ולעודד. השנה התברכה העיר במנהיגות כזו, ראש העירייה וסגנה, הם שני אישים כאלה שיודעים לבטא בשפה עשירה ובדימויים נצרכים כל מה שהם מבקשים להביע בימים כאלה. תוגה ויגון, שמחה וששון.
הפעם אנו מביאים לכם את נאומו של סגן ראש העיריהו מ"מ, משה שיטרית, מדבר לקהל גדול כאילו הוא ניצב בפני תנועת נוער. בביטחון, בעוז, בתבונה.
הנה נאומו המרגש, יוצא הדופן אותו נשא בליל הזיכרון אמש בפני המשפחות השכולות, קהל גדול, ואלפי בתים שעקבו אחר שידור האירוע בדף הפייסבוק של שמש נט.
"מדן ועד באר שבע
מגלעד לים
אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם
דם עברי רווי לשבע
ניר והר וגיא
אך מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל חי
הבית הזה אשר נלקח משיר אסירי עכו נכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי לפני 99 שנים.
השיר נכתב לזכרו של יוסף תרומפלדור וחבריו אשר נפלו בקרב על תל חי.
הקרב הראשון בעת החדשה בו כוח מגן יהודי עמד מול פורעים ערבים, כאן בארץ ישראל.
הפעם הראשונה
הסנונית
ההתחלה של הגבורה הצבאית והניצחונות הישראליים אבל גם הפעם הראשונה בה התחלנו להתמודד עם השכול הצבאי.
קרב שהחל מסורת שעוד מעט כבר בת 100.
ומאז... מאז כל דור והמלחמה שלו, כל דור והשכול שלו. שנה אחר שנה. כפי שראינו כאן, במצגת שהוצגה. מצגת ובה 100 שמות.
ראינו את לוחם הפלמ"ח אהרון שמי ז"ל שנהרג במלחמת העצמאות. את הנופלים במלחמות ישראל בסיני ובגולן, ירושלים, יהודה, שומרון והלבנון. ראינו את תמונותיהם של אלו שלא שבו מהיתקלויות וממרדפים, את נרצחי הפיגועים, את אלו שנהרגו במהלך שירותם ורבים נוספים.
כל דור והמחיר ששילם. המחיר שצריך לשלם כדי להתגורר במדינה. המחיר שצריך לשלם בשביל מדינה יהודית. מחיר כבד מאוד. ומי כמו המשפחות השכולות היקרות שלנו הנמצאות איתנו כאן יודע במה מדובר. עד כמה הכאב גדול והקרע בלתי ניתן לאיחוי.
השנים חולפות ושמות חדשים מצטרפים לקירות הנופלים. משפחות חדשות מצטרפות למשפחה שאף אחד לא רוצה להיות חבר בה, משפחת השכול.
המספר מתעדכן כלפי מעלה והמועדון מתרחב. וגם כאן בבית שמש, אנחנו מדי שנה נאלצים לעדכן את המספר. רק לפני יומיים, צפיתי במצגת המחודשת ובה 99 שמות נופלי העיר. שעות ספורות לאחר מכן התברר לי שהמספר הזה כבר לא רלוונטי.
פנחס מנחם פשווזמן ז"ל, אשר גדל והתחנך כאן בקריה החרדית, נהרג מפגיעת טיל באשדוד. המצגת כבר לא מעודכנת. נאלצנו לעדכן אותה, לעדכן את המספר ל-100.
אנו בעיצומם של ימי טקסים ספוגים בכאב אשר מסתיימים בשמחה. ימים אשר מתחילים ביום השואה והגבורה ממשיכים ביום הזיכרון ונגמרים ביום העצמאות. נדמה שהימים האלה מעידים על התהליך בו עברנו כעם.
זה מתחיל ביום השואה. יום שכולו מספרים בלתי נתפסים. מיליונים שלא הותירו אחריהם זכר. מיליונים שלא נקברו בלוויה, שלא נדבר על קבר ומצבה. את שמות חלקם אנחנו בכלל לא יודעים ואת זכרם כמעט בלתי אפשרי לשמר. מיליונים שלא הייתה להם מדינה שתגן עליהם.
שבוע לאחר מכן, אנו מגיעים ליום הזיכרון. גם יום קשה מאוד ללא ספק. אבל כאן המצב שונה. כמעט כל הנופלים הובאו לקבר ישראל. אנחנו יודעים מי הם היו, איך הם חיו, הם מונצחים בהרבה מקומות במדינה ומשפחותיהם הם הציבור החשוב בישראל. בשונה מיום השואה, לכאב יש פנים.
הוא שונה, הוא שונה כי הפכנו מעם מפוזר למדינה ריבונית, ממיעוט נרדף לאומה שמגנה על עצמה. וכשהיום הזה נגמר, מתחיל יום העצמאות. היום החגיגי והמשמח ביותר בשנה. יום בו אנו מודים על כל הטוב שיש לנו, טוב הקיים בזכות 26,891 איש ואישה, שבמותם ציוו לנו את החיים.
ומתוך אלו, 100 הנופלים שלנו. אנשי בית שמש. ששמות רובם מונצחים על הקיר שמאחוריי באנדרטה העירונית. האנדרטה הזאת ניצבת כאן שנים רבות, וכשהיא נבנתה מסופקני אם מישהו ידע מה מתחולל מאחוריה.
התגליות החדשות הפזורות מטרים ספורים מאחורי האנדרטה מעידות על חיים יהודים תוססים שהתקיימו כאן בעת העתיקה. בתל בית שמש התגוררו יהודים. והם חיו כאן מאות שנים תחת שלטון יהודי. הם היו כאן עד שהארץ נכבשה ונחרבה. ואז הם יצאו לגלות, והותירו בתים ריקים שהפכו למיצגים ארכיאולוגים.
כל זה השתנה כשחזרנו לכאן אחרי שנים אלפיים והקמנו מחדש את ביתנו בבית שמש, צמוד לתל, והחזרנו את החיים היהודים לאזור.
קהל יקר, מולכם ניצב התל, עדות לקיום יהודי עשיר ומתמשך. מאחוריכם העיר בית שמש, עיר שמיזגה בתוכה 70 גלויות ומעל ל-120 אלף תושבים. ובין התל לבין העיר ניצבת האנדרטה הזאת. הגל-עד.
קיר המשובץ בשמות הנופלים.
קיר המעיד על המחיר שהיינו צריכים לשלם כדי לחזור לכאן, ולהקים מחדש קהילה ומדינה, ולשמור עליה.
יהי זכרם של הנופלים ברוך ונצור בלב כולנו לעד.".
עד כאן נאומו של משה שיטרית, סגן ראש העירייה ומ"מ.