לסבא היה מספר כחול על היד, גם לסבתא, אבל הם לא דיברו על זה, הם ניסו לשמור את הזוועה בעבר ולחיות את הנקמה שבהישרדות, את הנקמה של התקומה של עם שכמעט נכחד ובכ"ז עושה הכל לשוב מן התופת ולפרוח שוב.
הייתי ילד וסבא היה גיבור, לא מטאפורית, באמת גיבור, כל בוקר הוא היה קם ומתעמל, סיפרו שהיה אלוף צ'כסלובקיה באיגרוף.
היה לו חשוב להיות גיבור כדי שלא יהיה עוד פעם מצב שהגויים יוכלו לעולל לו זוועה כזו.
הוא איבד שם את אשתו וילדיו ואז בארץ הקים מחדש משפחה וזכה לראות בנים ובני בנים.
אני זוכר סיפור שפעם תוך כדי רכיבה על האופניים בתל אביב, פגע בו ישמעלי אחד וחטף את כובעו, הוא לא היסס, עצר את האופניים וקרא לישמעלי להתקרב, הבחור שהיה בטוח שמולו עוד מוזלמן פחדן, התקרב ואז סבא הכניס לישמעלי אגרוף שחיבר לו את האף עם העורף, כי נגמר העידן שבו יהודי יחטוף מגוי.
סבא היה פרטיזן שנלחם בנאצים עד שנתפס, הועב למחנה השמדה היה חבר שם במפקדת המחתרת היהודית שהתארגנה במחנה. בין היתר, עסק גם בהברחת חומר נפץ מבית החרושת לרשות המחתרת, שהעביר באמצעות כלי אוכל עם תחתית כפולה. חלה בטיפוס, אולם סירב להיבדק במרפאה, שכן ידע מה גורלם של ה"נבדקים" במרפאה. ערב פינוי המחנה והעברת האסירים ליעד אחר, התחזה למת ושכב בין גוויות חבריו. כך ניצלו חייו.
אבל הסיפור האמיתי שאותו פחד לספר כל חייו היה על הנאצי מפקד המחנה שהיה אכזר, הוא אהב להתעלל בשני אחים שהיו שם, היה מכריח אותם להכאיב זה לזה מול כולם.
יום אחד החליטו סבא וחברים מהמחנה שהמפקד עבר כל גבול, הם היו עובדי כפיה במפעל לייצור סוכר, במפעל היה כבשן שמגיע לאלפיים מעלות.
הם ביימו תקלה בכבשן, קראו למפקד שיבדוק מה עושים, וכשהוא הגיע הם התנפלו עליו, הם היו שמונה מוזלמנים אבל נחושים, יד יד, רגל רגל, שק על הראש, הורידו ממנו במהירות כל מה שלא יכול היה להישרף והופ הליכו אותו לתנור.
כל חייו הוא חי במתח שמא הגרמנים ישמעו על זה ויגיעו אליו לתל אבי, אבל איפשהו בסוף ימיו, באחד הביקורים המשפחתיים, אחי ואני ישבנו איתו והצאנו ממנו את הסיפור.
סבא לא היה צריך את יום השואה, יום השואה כדי לזכור את מה שעוללו לו הנאצים, את המשפחה שאיבד, את הצלם אנוש שהם הצליחו לקחת לו למשך כמה שנים.
הוא לא היה צריך תזכורת למצעד המוות שבו הוא כבר היה חולה טיפוס ובתת משקל עד שכוחו לא עמד לו והוא נפל בצד הדרך מגולל בשלג בין גוויות וזה מה שהציל אותו מהטורף הנאצי.
מבחינתו יום השואה זה עוד טקס של הציונים, נו אלו שיכלו להציל את יהדות הונגריה ולא הצילו, אצלנו בבית כיבדו את יום השואה אבל הסבירו לנו שאת הנרצחים אנו זוכרים בעשרה בטבת שזהו יום הקדיש הכללי.
ובכל זאת ככל שעוברות השנים אני מתחבר יותר ליום השואה, כי באמת באמת כמה אנחנו זוכרים? כה הילדים שלנו יודעים על הזועה והתופת שהיו שם? כמה הם חיים את תוצאות הזוועה כמו שההורים שלנו חוו למרות שכבר נולדו כאן בארץ בשנות התקומה?
ויום השואה הזה הוא לא מדליק לנו נורות, הוא מדליק פרוז'קטורים, הוא לא בא רק להזכיר לנו מה הזוועה שעברנו שם, הוא בא להזכיר ולעורר אצל כולנו למה קרתה הזוועה הזו.
יום השואה בא להזכיר לנו ששנאת יהודים היייתה מאז ומעולם, היה שיעבוד מצריים, חורבן בית ראשון ובית שני עם הגלות, היה אינקווזיציה, היו מסעי הצלב, היו תח ותט, היו קוזאקים והיו קנטוניסטים, תמיד שנאו יהודים ותמיד דמם של היהודים היה חפיף, משהו שאפשר לשפוך והכל בסדר.
אבל השואה הייתה משהו אחר, היא הייתה שנאת יהודים במסווה של אנושיות, של הומניות שמגנה על העולם והופכת אותו לטוב יותר.
זה לא היה מסע רציחות של ברברים תאוותנים שלא שולטים בעצמם, זה היה ביצוע של תכנית מחושבת לפרטי פרטים של הפתרון הסופי שלאחריו יהיה עולם טוב יותר ונקי יותר מיצורים חסרי תועלת שלא תורמים כלום לעולם.
הם היו מתורבתים, בעלי השכלה, בעלי חמלה ורגש, אבל כשזה נגע לעם היהודי, פתאום כל התרבות והרגש נעלמו וכמו פרופסור שעורך ניסוים בעכברי מעבדה, כך הם פעלו בקור רוח וביצעו בעם היהודי את הזועות האיומות ביותר שניתן לעשות.
אנשים בעלי משפחה לא הססו לאחוז בידם תינוקות ולהורגם בחינניות ובחיוך מנומס מתוך תחושה שהם עושים מעשה אצילי למען האנושות.
האכזריות שלהם הייתה בלתי נתפסת, המוות היה החלק הפחות נוראי בסיפור, המוות לעיתים היה הרגע הגואל, הם התעללו ועינו, הם לקחו אנשים והוציאו מהם את צלם האנוש, הם הפכו אותם לחיות אדם חסרי חיות שמייחלים למותם של עצמם.
והיום, 71 שנים אחרי אותה זוועה, עם ישראל חי וקים, עולם התורה פורח כפי שלא היה מעולם, ישראל היא מהמעצמות המובילות בעוצמתם בעולם.
קשה לדמיין מצב בו אי מי יוכל לבצע שוב שואה שכזו בעם ישראל, כי הפעם מדובר במלחמה עם מעצמה שלא תאפשר דבר שכזה.
אבל, למרות או אולי דווקא במצב הזה, כאשר אנו דיי רגועים ביחס לאיום מבחוץ, אנו לא ממש שמים לב לרוח הנושבת מבית.
כאילו לא חלפו רק שבעים ומשהו שנים מאז אותה זוועה שבה לא הבדילו בין יהודי ליהודי וכולם היו בעיני הנאצים הנאורים חלק מהעם הבזוי, העם הזה שלכולו הגיע למות בדרך כזו או אחרת בין אם זה יהודי שומר תורה או בין אם זה יהודי שכבר סבא שלו השליך את המסורת והחליט להתקדם ולהיות נאור ככל הגויים, כולם כולם קיבלו מהנאצים את אותו גורל, וכאילו שוב חוזרות המנגינות אבל הפעם הם מפחידות יותר כי הם מבית.
פתאום הנורות האדומות המהבהבות, הפרוז'קטורים המסנוורים, לא מאירים החוצה אלא פנימה, והם מאירים באור מסנוור על אמירות קשות שמאוד מאוד מזכירות את האמירות ערב השואה.
בספרו של היטלר "מיין קאמפף",הוא מתייחס לתופעה הזו של היהודים וכך מצוטט שם -היהודי הוא ניגוד מוחלט של הארי, "היהודים משתלטים על העולם ע"י השתלטות כלכלית ושיעבוד פוליטי."
ע"פ תפיסתו היהודים לא מסוגלים לייסד מדינה משלהם משום שהם חסרי יכולת לעבוד, היהודי הטפיל מעולם לא רצה להשתלב עם העמים האחרים. סימני ההיכר החיצוניים שלו באו להסתיר את דמותו האמיתית ואת מטרותיו.
כשקוראים את האמירות הללו, אי אפשר שלא להתחלחל ממשפטים זהים שנאמרים כאן השכם והערב על צאצאי אותם יהודים רק בגלל שהם מתעקשים לשמר את דתם ותורתם.
הרשתות החברתיות מלאות פוסטים ותגובות בסגנון חבל שהיטלר לא השלים את המשימה, כולכם למשרפות, אתם טפילים, לכו לגטאות, לא רוצים אתכם.
וזה לא עוצר שם, זה נבחרי ציבור ואישיים מפורסמים שלא רואים בעיה באמירות מסוג זה, אמירות מהסוג שבסופו של דבר התבררו כבסיס לזוועה הגדולה ביותר שידעה האנושות.
לא פלא שבדרך כלל אמירות קשות מסוג זה מגיעות מאנשים שנלחמים על זכויות אדם, נלחמים על שוויון וחופש ומלאים חמלה גם על אכזרים.
מה שווה יום השואה וזכרון הזוועה שהייתה שם אם לא נתעורר ונעצור את מה שקורה סביבנו?
מה עוזר לעשות אירועי זיכרון והנחלה לדור הבא כאשר אנו שוב שותקים למשמע משפטים הדומים לאותם משפטי היטלר על היהודים?
כל עוד היחס למילה חרדי יהיה כמו שבשנות השלושים במאה הקודמת התייחסו למילה יהודי, לא יעזור לנו לא ימי שואה, לא טכסי זיכרון ולא עוצמה צבאית שיכולה להכות באויבנו ומבקשי רעתנו, כי היינו שם כבר בעבר וראינו לאן משפטים כאלו מובילים.
תמונה מתוך מאגר pexels