בהמשך לסיפור הראשוני שנחשף כאן על ילדי החיים הזוכרים את התופת הנה הסיפור השני בהכרת הדמויות שהדליקו אתמול בערב את נר הזיכרון לששה מיליונים, אחים, יהודים שנספו ונטבחו בשואה.
הנה עוד אחד מאותם סיפורים עצומים. סיפורים עצורים בגוף ובנפש שפורצים ביום הקדוש המיוחד הזה. הפעם המספר הוא אלון, תלמיד ברנקו וייס.
אלון הוא אותו אלון של יום יום, חייכן, סימפטי, אהוב ואהוד. ביום השואה הוא נער מתחבט כואב ומתלבט, לספר ולחשוף את סיפורו האישי אותו הוא סוחב או שאולי בכל זאת לשבור את מחסום השתיקה.
השנה החליט לחשוף את סיפורו ולרגש איתו עוד מאות ואולי אלפים בעקבות הקריאה כאן. אלו הם המילים המרגשות אותם נשא בטכס ליל הזיכרון לשואה ולגבורה.
"שמי אלון, נכדם של בוריס מלמד וג'ינה ולידניצקיה מאוקראינה . כאשר פרצה מלחמת העולם השדנה, היה סבי בן 15 וסבתי בת 16, סבתי ג'ינה פונתה מכפר מגוריה בשל הסכנה המשמשת והועסקה במפעל בו הסתתרה בחלוקת תלושי מזון וחלוקת ביגוד.
סבא שלי בוריס גויס לצבא הרוסי ולחם נגד הנאצים. סבא בוריס נפטר 10 ימים לאחר עלייתו ארצה.
סבתא שתאריך ימים בטוב מתגוררת איתנו בביתנו בבית שמש. אנוכי אלון, נכדם של בורים וג'ינה מתכבד להדליק את הנר לכבודם. לכבוד סבי היקר והאהוב שלא הספיק ליהנות מנוף אדמתה של ארץ היהודים, ולכבוד סבתא ג'ינה. ".
עד כאן דבריו של אלון, אזנים שומעות, עיניים דומעות ולב כואב.