היום ד' באדר ב'.. היום לפני 22 שנה בדיוק קיבלתי את החיים במתנה כשניצלתי ממוות בפיגוע ירי בנהריים... המון אנשים שאלו אותי על הסיפור הזה מתוך התעניינות והרוב אינם יודעים עד כמה קשה לי לדבר עליו... אז אספר כאן בקצרה והמסר הוא בעיקר על כוח האמונה וכוח התפילה,זכות אמירת תהילים וזכות אמירת "שמע ישראל" מכל הלב והנשמה..
לזכרן של 7 בנותינו היקרות!
לכשהייתי בכיתה ח' יצאתי יחד עם אחותי התאומה לטיול שנתי בצפון.. הטיול היה לכל השכבה (45 בנות) ביום השלישי לטיול, קצת לפני שהיינו צריכות לחזור הביתה,נכנסנו לגבול ירדן, ל-אי השלום על מנת לראות היכן חתמו הסכם שלום בין ישראל לירדן שנים ספורות לפני כן... הבטיחו לנו שיהיה כיף,"הפתעה" לסוף הטיול,הביטחו לנו "לזכות" להרגיש בחו"ל ללא טיסה וללא דרכונים...האמנו שיהיה כיף...עד הרגע שהגענו לגבול...באינטואיציות החזקות שבורכתי בהן מיד הרגשתי לא טוב..פחדתי ש"ההפתעה" הזו תיגמר רע..לא תיארתי לעצמי עד כמה היא תיגמר רע מאוד!!! נכנסנו לגבול בפחד היסטרי אחרי שראינו חיילים ירדניים מביטים בנו במבטי שנאה ונאצה...קראנו תהילים והרגשנו שזכות התהילים תגן עלינו.
לכשהתייצבנו מחוץ לאוטובוס, המדריך סיפר על סכר נהריים... לפתע,נשמעו 3 יריות באוויר... נלחצנו נורא! אך אותו מדריך הסביר שבסה"כ זה אימון של חיילים מהבסיס הצבאי הירדני שקרוב אלינו...אך כמה שניות אח"כ נפתח עלינו צרור יריות...כל הבנות צרחו ופחדו,המורים שהיו המאבטחים (שחובה לציין שלקחו מהם את הנשק בכניסה לגבול!) תפסו תושייה והתחילו להעיף בנות למדרון של הגבעה הקטנה עליה עמדנו.. אני בהלם שבו עמדתי-הבטתי לצד ימין שממנו הגיע הרעש הנוראי, וראיתי חייל ירדני יורה עלינו ממגדל השמירה עליו הוא עמד ותוך כדי ירי הוא יורד מהמגדל ורץ לכיוון שלנו.. הבנות כ"כ צרחו ורצו מהר שנתקלו בי והועפתי לכיוון סלע...קיבלתי מכה חזקה בראש והרגשתי שאני מסוחררת ומאבדת הכרה.. והרגשתי שמירה עליונה כי מהר מאוד התאוששתי...ניסיתי להתחבא אך לא הספקתי..אחת הבנות (קרן כהן ז"ל) תפסה את ידי וניסתה להשתיק את צעקותיי ולהרגיע אותי...צרחתי בכל כוחי "שמע ישראל!!!" "אני לא רוצה למות"
היא הציעה שנרד יחד למדרון לנסות להתחבא... בפחד וברעדה ראיתי שהחייל כבר קרוב אלינו וחייבות אנו לברוח...מיד כשקמנו כשאנו אוחזות ידיים וניסינו לרדת-נפלתי בין רגע בחזרה לרצפה..ולא הבנתי למה אני לא יכולה לקום..ידינו ניתקו מאחיזתן והיא המשיכה לרדת..הביטה בי והבינה שאיני יכולה לזוז.. ניסיתי לצעוק לה:"קרן,תיזהרי,תתכופפי!" אל היא לא שמעה אותי כי הרעש של היריות היה איום ומחריש אזניים! פתאום ראיתי כתם אדום גדול על הכתף שלה..היא התגלגלה ונתקעה על סלע שהיה שם ולא זזה יותר.. הבנתי שהיא נהרגה...
לכשהרגשתי כאבים חזקים נורא ברגל והחזקתי אותה,ראיתי ששתי ידיי מגואלות בדם..הבנתי שנפצעתי.. פחדתי שהחייל הרוצח לא יתקרב אליי..הייתי למעלה בגבעה ורוב הבנות היו למטה..לא יכולתיי לזוז.. ידעתי שאם הוא יתקרב אליי הוא יהרוג אותי בשנייה...לא היה לי איך לברוח...ואת הפחד הזה השתקתי. ורק הרעידות בגוף והדמעות שלא פסקו-אמרו את שלהן...
פתאום,נשמע שקט...דממה מוחלטת..דממת מוות...שום רעש.. שום תזוזה..שום ירי..שום בנות או מורים..חשבתי שכולם מתו..פחדתי שנשארתי בשואה הזו לבדי...
לאחר דקה או 2 שהרגישו כמו נצח, ראיתי את אחד המורים מתרומם לאט מאחורי שיח..בדיוק היכן שהסלע שעליו מתה קרן כהן ז"ל.. קפצתי מנחמה שנשאר מישהו בחיים מול עיניי..וישר צעקתי לו:"המורה, נפצעתי ברגל,אני לא יכולה לקום! קרן מתה! המורהההה"....
הוא סימן לי עם האצבע שאהיה בשקט,שמא יבוא עוד צורר וישמע אותי...הוא הביט בדמעות בגוםתה של קרן וסימן לי עם הראש שהוא יודע שהיא מתה..שתקתי..הכאבים והרגשת השריפה ברגל שלי חנקו אותי אבל התגברתי איכשהוא ונשארתי בשקט...ורק הדמעות אמרו את שלהן...
פתאום משם מקום,הגיחו 2 חיילים ירדניים והרימו אותי-אחד מהידיים ואחד מהרגליים...צרחתי מפחד, צרחתי מהגועל והטומאה שגויים ערביים נוגעים בי...! צרחתי מהפחד שמא יחטפו אותי לשבי... באותו רגע בירכתי על כך שאני תימנייה ואת כל הקללות שרק ידעתי בתימנית צרחתי עליהם...קיללתי אותם על כל מה שהם עשו!!! הם לא הקשיבו לי... המשכתי לבכות ואף אחד לא התייחס..ורק הדמעות אמרו את שלהן...הם זרקו אותי בהאמר צבאי על ריפוד ישן מעור שכבר היה רותח מחום השמש החזקה...ו וכל הירך שלי פתוחה ופצועה מהירי...הרגל נדבקה מהדם לריפוד עור הזה..אבל הם זרקו אותי והשאירו אותי שם...
במושב שמולי ראיתי את אחת הבנות מנסה לדבר..הבנתי שהיא פצועה וניסיתי לקרוא לה כדי שתישאר איתי: "עדי,עדי,קומי!!!" היא ניסתה לומר משהו אך עצמה את עינייה ולא זזה.. הבנתי שגם היא מתה מול עיניי...
החיילים פתאום זרקו על הרצפה לידי את המחנכת שהייתה לי, המורה יפה שוקרון הצדיקה...ראיתי שכולה עם חורים בלב מדממת..והכיסוי ראש נופל ממנה...רציתי כ"כ לקום ולסדר לה את הכיסוי ראש..ידעתי כמה הוא חשוב לה...ולא יכולתי לקום ולעשות כלום..ורק הדמעות אמרו ועשו את שלהן...החיילים זרקו על הרצפה(כביש אספלט) גם את מאיה שמואל..נבהלתי כשראיתי שיש לה חור ענק בבטן...הזדעזעתי.. חשבתי שדברים כאלו יש רק בסרטים... אך פתאום הם טפחו במציאות...ולא יכולתי לעשות מאום...ורק הדמעות אמרו את שלהן....
הרגשתי שאני מאבדת המון דם ושוב עומדת לאבד את ההכרה... אמנם הייתי רק בגיל 13 וחצי..אבל ידעתי שאם אפעיל את המחשבה ואת המוח אז אשאר בהכרה עוד קצת...
ראיתי מרחוק המון בנות קמות ורצות לאוטובוס..ניסיצי לצעוק להן שאני אכן,שיקחו אותי איתן גם..שלא אשאר פה לבד בשבי הנאצי הזה...אך הן לא שמעו אותי..ורק הדמעות אמרו את שלהן...
פתאום,נזכרתי באחותי התאומה..ושאלתי את עצמי 'היכן היא'...פתאום נלחצתי נורא כפי שלא נלחצתי מעולם!!!! ובכיתי בקשקט והתחננתי להקב"ה שהיא תישאר בחיים כי היא החצי השני שלי ולא אוכל להיות בלעדיה!!!!
אחרי דקות ארוכות,אחרי ויכוחים רבים של הצבא הישראלי עם הירדניים להכנסי אמבולנסים ולטפל בפצועות... הכניסו אמבולנסים.. אותי הכניסו לאמבולנס וליד את הגופה של קרן כהן ז"ל... ראיתי את פניה כחולות ולבנות וסגולות...הרופא לקח שני מגהצים כדי לנסות לעשות לה החייאה...אמרתי לו :"אל תתאמץ, כי היא מתה כבר מזמן" הוא הבין אותי את ניסה לעשות את עבדתו נאמנה.. לא הייתי מסוגלת לשאת את המראה הזה..וסובבתי את הראש... התפללתי שיצליח על אף שידעתי את האמת... ורק הדמעות אמרו את שלהן....
בסוף לקחו את הגופה שלה ואני נסעתי עם האמבולנס לבי"הח.. שם ישבה איתי אישה נדירה שהייתה הנחמה הקטנה שלי באותו רגע.. ליטפה והרגיעה אותי עם כל הבכי והכאב..כשידעתי שיצאנו מהגבול הרשיתי לעצמי לבכות בקול רם.. נתתי לה תיאור של אחותי התאומה והתיננתי בפניה שתעזור לי למצוא אותה...כשהגענו למיון ביקשתי מכל דכפין שרק יעזור לי למצוא אותה... מסתבר שאחותי עשתה את אותו הדבר בדיוק... אחרי כמה שעות הרופאים הבינו מי אלו שני החצאים וחיברו את שתי המיטות שלנו...
התרגשתי לראות את אחותי התאומה לידי..אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושקרן כהן מתה..החברה הכי טובה שלה...שתינו בכינו והחזקנו ידיים.. ורק הדמעות אמרו את שלהן....
אדלג על כל הטירוף המדיני והתקשורתי שהיה באותו יום בארץ ובעולם...בסופו של דבר הבנתי שנהרגו 7 בנו ונפצעו 6... אחותי נפצעה בבטן ואני בשתי הרגליים וביד שמאל.... עברתי ניתוחים וטיפולים ושיקום במשך השנים..
היום אני מודה להקב"ה שאני עומדת על שתי הרגליים וזכיתי לגדול לגדל 4 ילדים שהם המתנות הכי טובות שקיבלתי אי פעם!!!! ברור שעם הכאב הפיזי והנפשי אני מתמודדת כל יום והיום הזה בעיקר...
אבל אני יודעת שבזכות אמרית "שמע ישראל" קיבלתי השגחה עליונה ובזכות אמירת תהילים בכלל נשארתי בחיים... וזה לא משנה אם יש לי כיסוי ראש או לא..אני יהודיה ובת של מלך מלכי המלכים הקב"ה ועל זאת יש לי כבר מה לקום ולשמוח..כי קיבלתי את החיים במתנה...ומשנכנס אדר מרבין בשמחה....
אז תרבו כולכם בשמחה,באמונה ובתפילה כי אין לנו על מי להישען, רק על אבינו שבשמיים!!!! חודש מבורך לכל עם ישראל...!