כמידי שנה, גם השנה נערך בט"ו בשבט טקס הנטיעות בנהריים לזכר שבע הבנות מבית שמש שנרצחו במקום לפני 22 נשים. מדובר במסורת המתקיימת מידי שנה בארגון קק"ל. השנה השתתף בטקס נשיא המדינה, ראובן ריבלין.
להלו הדברים שאמרה בטקס ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך:
"כבוד נשיא מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין. הורים שכולים. הגברת אורנה שמעוני היקרה, שמטפחת את המקום הזה ואחראית על הזכרון הפורח שקיים כאן. חברים וחברות. מכובדיי כולם.
עומדים אנחנו באי השלום בנהריים. מקום שנהפך ברגע לאי של מוות.
כה דק הוא הגבול בין המוות לבין השלום.
במקום המדהים הזה ירה מחבל ירדני, בן מוות, בבנות פירסט בית שמש וטבח שבעה מהן.
אנחנו כאן היום, קודם כל, כדי לזכור אתכן. את נטלי אלקלעי, ואת שירי בדייב. את יעלא מאירי ואת עדי מלכה, את קרן כהן את נירית כהן ואת סיון פתיחי. כולכן, הייתן יכולות להיות היום בנות 36. נשים מוצלחות. עם קריירה. רעיות. אמהות. חלק מהמרקם החי הישראלי. אבל מחבל בן מוות החליט להרוג את החלום.
הטבח שהיה כאן הרעיד מדינה שלמה. הוא הביא לעירנו, בית שמש, את מלך ירדן, שכרע ברך בפני המשפחות והתנצל בשם האומה הירדנית. היום הארור ההוא מביא לכאן מדי שנה ציבור ישראלי גדול שמבקש להיות חלק מהזכרון. זיכרון שמסתכל קדימה ונוטע כבר 22 שנים עוד ועוד נטיעות במקום בו עצרו החיים.
גם בבית שמש, הזיכרון שלכן חי. בית הספר אמי"ת שחר קרוי על שמכן. ושכונת פסגות השבע מזכירה את קורבנכם. אני נזכרת ביום הארור ההוא ששמעתי על הטבח הנורא. הייתי בפולין עם תלמידים כששמענו שם את הבשורה הנוראית על האסון בבית- דמים בדמים נגעו.
האויב הרוצה לפגוע בנו פושט צורה ולובש צורה. ומולו אנחנו בוחרים כיצד לחיות את חיי היום יום. הקורבן האדיר שאבד כאן, רצה חיים. ואנו החיים, צריכים להמשיך עם רצונן ולהגדילו.
המחשבה עליכן- נטלי, שירי, יעלא, עדי, קרן, נירית וסיון. על מה שהייתן יכולות להיות בחייכן לא מרפה. משפחותיכם הנמצאות איתנו כאן היום נושאות יום יום את הנטל הבלתי נגמר הזה. זר לא מבין זאת.
אך מכאן, מהמקום הזה שהפך לאי המוות, עלינו לחשוב יחד כיצד ממשיכים ומנצחים את החיים.
אנו נמצאים בימי בחירות. ימים בהם מדברים על חלומות ועל כשלים ולעיתים שוכחים לדבר על החיים עצמם. על משאלות הלב של ילדים ונערים ומבוגרים. על חיים שיש בהם ערך מוסף. על רצון וכמיהה לשלום. על רצון וכמיהה לאחדות. לטוב.
את כל המילים הגדולות הללו עלינו לשקף בחיי היום יום שלנו. תפקידה של מנהיגות היא לקחת מילים גדולות ולתרגמן לשפה מעשית. לתרגם ערכים לחיי היום יום. ליצור שפה הקשורה לכל דבר בחיינו. לכל פרט ממה שאנחנו עושים. שפה המשתלבת בחיינו והופכת אותנו לטובים יותר.
השלום מתחיל מהשיח שלנו. מהיכולת שלנו לומר שלום אחד לשני. מהיכולת שלנו לקבל שונות בחברה שלנו פנימה. מהיכולת שלנו לחיות יחד, זה לצד זה, שבטים שונים. אנשים שונים.
אחדות מתחילה מהיכולת שלנו להכיל שונות. להבין שיש צרכים שונים לכל חברה ולכל יחיד. להכיל את הצורך הזה ולבקש להתקרב למי שנושא אותו.
ערכים מתורגמים לשפת המעשה בנקיון הרחובות שלנו. בהחלטה שלא לסמס באמצע נהיגה. בתשומת לב לחלש, למסכן, לאחר בחברה. ביכולת לבנות חברה צודקות וטובה יותר לא כפלקט וכפוסטר, אלא כהחלטה יום יומית.
טוב מתחיל מהיכולת לקחת את הצרכים של כולנו ולהבין כמה דומים אנחנו. כמה כולנו רוצים בסוף דברים קרובים כל-כך. אנחנו מסכימים על 90% מהדברים אך לצערנו יש השמים כל הזמן את ה10% עליהם אנו חלוקים במרכז. אינני בעד לטשטש, אני כן בעד להגדיל את הטוב והדרך לעשות זאת מתחילה בפיתוח השפה עליה אנו כן מסכימים. משם הדרך לשיח גם על מה שלא תהיה קלה וטובה יותר.
כבוד הנשיא, כמי שפועל יום יום לטובת העם בישראל ומנסה לקדם את החברה הישראלית לפסגות גבוהות יותר, אני קוראת לך ומבקשת את עזרתך בבנייתה של החברה בחיי היום יום. בבית שמש החליטו התושבים- חרדים, חילונים ודתיים עולים וותיקים, צעירים ומבוגרים- לשים במרכז את היחד. בית שמש היא עיר מעורבת שיכולה להיות מודל לחברה הישראלית כולה. מודל לשבטים שונים, הבונים יחד מרקם חיים מרתק ומעורר כבוד. המילים הללו צריכות שירקמו אותן למציאות. אני מבקשת כאן, באי השלום, את הסיוע שלך לבנות את החלום הישראלי דרך העיר בית שמש. לבנות חברה מכבדת שרואה בשוני הזדמנות. שרואה במגוון אפשרות לרקום חלום חדש וגדול.
בידינו להחליט האם אנו רואים בשוני הקיים בחברה הישראלית פסיפס גדול או ים של פירודים. אני בוחרת לראות בו פסיפס יפהפה.
רק אתמול לפנות בוקר, חתמנו בבית שמש על הסכם קואליציוני עם מפלגת דגל התורה. היינו יכולים להסתדר בלעדיהם בקואליציה. היא הייתה גדולה דיו. אך היכולת לנצח את היום יום קשורה קשר בל ינתק בתרגום השאיפות הגדולות והמילים הגדולות למעשים קטנים של יום חולין. וכן- כאשר כולם מדברים על אחדות, עלינו, האנשים הקטנים, ליצור אותה. לוותר, להתגמש, לתת ולהחליט ליצור שפה חדשה שנותנת מקום לאחדות.
מכובדיי, ביום הזה אני מרכינה ראש לזכרן של הבנות היקרות שנטבחו במקום זה. ביום הזה אני מרימה ראש אל עבר עתיד שיכבד את זכרן. עתיד של אמת. של אחדות. של שלום. לא כמילים פומפוזיות, כמציאות יום יומית שכולנו נרקום יחד. בכל יום ויום מחיינו.
תהא נשמתן צרורה בצרור החיים. אמן.