"הלב עוד פצוע, מדמם, צועק.
יהודהל'ה שלי, ילד חמד, מתוק שלי, אהוב שלנו. וודאי אתה יושב שם למעלה, מתפלפל עם רש"י, מקשה ומתרץ, כמו שישבת פה ללמוד עם אבא כל שבת, לומד משניות שרק התחלת, כמה ציפית להתחיל, והנה זכית להתחיל, ולמעלה תמשיך...
תלמיד חכם שלי. כמה דמעות שפכתי עליך? שתשמור על טהרת העיניים, על טהרת המחשבה, שתמית עצמך באוהלה של תורה, שלא תמוש ממנה כל ימי חייך. זה התקיים, מהר מדי ממה שחשבתי.
אשרינו שזכינו לבן כמוך! אהוב, מתוק, יקר לנו מכל!
זכינו להימנות על לגיונו של מלך, חיל אשר עליו לבצע את שליחותו, תפקידו, פה בעולם. עשינו את המוטל עלינו. העלינו עולה תמימה. אך אתה גם אבא, אבא רחמן שבוכה איתנו ודומע! שמרגיש אותנו ואוהב! שכואב לו שכואב לי, הרי גם אתה אבא!
קל מלא רחמים, אתה מקור הרחמים, ממך הם. תנחם אותנו אבא! תן לנו כוח לגדל עוד דורות ישרים מבורכים אשר יקדשו את שמך גם פה בעולם, לא רק שם...
אנו אוהבים לראות תוצאה למעשינו, לראות פה את הפרחים פורחים, אך אתה חשבת אחרת. קטפת אותו בתחילת הפריחה.
אז מה, נשנה תכניות? לא! נעשה ונשמע ונבכה ונאהב - אותך אבא!
אוהבים אותך, יהודה, מאוד"
**תמונה ראשית חיים ויצמן ז"ל, באדיבות המשפחה
**פורסם לראשונה ב'ככר השבת'