אסור לרמות בני אדם בעניני מקח וממכר או לגנוב דעתם. 
  
ולמשל, אם יש לו לאדם מום במקחו, צריך להודיע ללוקח. ולדוגמא, אדם שבא למכור את דירתו, ויודע שתקרת הבית מלאה רטיבות מחמת פיצוץ צינור המים הנמצא שם, אבל מכיון שתקרת הבית נצבעה לאחרונה, ענין הרטיבות אינו ניכר כלל. אותו אדם בשעה שבא למכור את דירתו, מחוייב להודיע לקונה על ליקוי חמור זה, ואף על פי שבמניעת המידע על הרטיבות אין כאן לכאורה איסור גזילה ממש, שהרי הקונה טועה מעצמו, והמוכר לא לקח ממנו מעות במרמה, מכל מקום יש בזה איסור אונאה וגניבת דעת והדבר אסור בהחלט. 
  
וכן אדם הבא למכור את מכוניתו, והוא יודע שהמכונית עברה תאונה רצינית, וישנה פגיעה בשלדת המכונית. אבל הקונה אינו חושש לכך, והוא סומך על כל שבעל המכונית הוא אדם ישר, ולכן אינו בודק את המכונית. בודאי שעל בעל המכונית מוטלת האחריות להודיע לקונה על פגיעה משמעותית שכזו במכונית. אולם ישנם ליקויים קלים שאין חיוב גמור להעיר את תשומת לבו של הלוקח אודותם, ובכל מקרה כזה יש להתיעץ עם תלמיד חכם מומחה בעניני ממונות. 
  
כשם שאסור לגנוב דעת הבריות, כמו כן אסור לגנוב דעתם של גוים וככל האמור לעיל. 
  
מלבד איסור גנבת דעת לגבי ממונות, ישנו איסור נוסף, והוא גניבת דעת בדברים בלבד, דהיינו אפילו בענין שאין לו כל משמעות ממונית, אסור לגנוב דעת הבריות בו. וכגון שמראה לחבירו שעושה בשבילו ואינו עושה, למשל אדם שמפציר מאד בחבירו שיסעוד עמו (שישב עמו לסעודה) והמפציר יודע שחבירו לא יסכים לשבת עמו, מחמת שממהר וכדומה, ובכל זאת הוא מרבה בהפצרות בכדי להראות כאילו הוא מאד חפץ לכבד את חבירו בסעודה, הרי זה גונב דעת חבירו, ואסור לעשות כן, והרבה טועים בדברים אלו מחסרון בקיאות בהלכה. 
  
וכתב הסמ"ע, (הוא הגאון בעל "ספר מאירת עיניים" על שלחן ערוך חושן משפט. ובעל ספרי דרישה ופרישה על כל חלקי השלחן ערוך), שמכל מקום אם אומר לחבירו שישב לסעוד, אבל אינו מפציר בו, אלא נוהג כדרך שהעולם נוהגים להציע באדיבות שישב, אין בכך כלום, אף על פי שיודע שלא ישב, משום שאם אינו מציע לו בכלל לאכול, נראה הדבר כבזיון. ולכן באופן כזה מותר.