והפעם, בתיכון באנגליה היה אחד מתוך ארבעה יהודים בבית ספר של 1,200 תלמידים ומאז לא מפחד להיות מיעוט. הוא מאמין שגשר זה לא רק ארגון, אלא רעיון, אופטימי באופן כרוני וככזה הוא עדיין מחכה שקבוצת הכדורגל שהוא אוהד תיקח שוב אליפות אחרי 80 שנה. מפגשישי עם יו״ר גשר, דניאל גולדמן- מתחילים!
על עצמך:
נולדתי בניוקסטל, קהילה סופר קטנה בצפון אנגליה. בתיכון הייתי אחד מקבוצה של ארבע יהודים בבית ספר של 1,200 תלמידים – מאז לא מפחד להיות מיעוט. בתקופת התיכון למדתי תורה עם רב חרדי ובשבת הייתי בבני עקיבא. עליתי לארץ ב-1992 והתגייסתי לצבא כחייל בודד. מאז רצח רבין אני מוטרד משסעים בחברה הישראלית – יחד עם זאת אני מאמין גדול בכוחות הגדולים של אזרחי המדינה ואחינו בתפוצות, אופטימי באופן כרוני ורואה את עצמי כחוליה מחברת, גם מבחינה היסטורית, אבל עוד יותר מכך בין אנשים. היום אני אבא לששה ונשוי לדברלי, חי בבית שמש – מקום מדהים ומורכב..
כמה שורות על המחלקה או התפקיד שאתה ממלא:
כיושב ראש ההנהלה אין לי מחלקה. אך יש לי הזכות להיות מעורב בהרבה מהן וכמובן להיות בקשר עם המון מאנשי גשר. גם עם העובדים המסורים, גם עם הבוגרים והעמיתים ובכלל עם ידידי גשר בכל רחבי המדינה. ואני יכול לומר שיש אווירה מיוחדת במשרדי גשר – אמונה במטרה, נחישות ומקצועיות, ואולי מעל הכל צניעות גדולה. חיבור שמאד מזכיר לי את אבא שלי זיכרונו לברכה.
מוטו: "אם אתה לא חלק מהפתרון אתה חלק מהבעיה".
על החיבור לגשר:
החיבור הראשון שלי לגשר הגיע דרך אבא שלי שהחליט לתרום לפני הרבה מאוד שנים לעמותה. לאחר מכן הגורל הביא אותי להיות שכן של אילן היקר. משם הדרך לוועד המנהל הייתה קצרה, וזכיתי זכות גדולה כאשר דני טרופר ביקש ממני שאמלא את תפקיד היו"ר. אבל החיבור האמיתי זה דרך אנשי גשר המדהימים שלמדתי להכיר עם השנים. הבנתי שפעם גשר תמיד גשר – כי גשר זה לו ארגון זה רעיון.
על הדרייב לפעילות ציבורית:
את תחושת האחריות הקהילתית כדרך חיים קבלתי מההורים שלי . במקום שדרוש תיקון, אסור לחכות שאדם אחר יתקן. כאשר רואים עוולה המסורת שלנו דורשת מאיתנו לא להעלים עין, ומעל הכל חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל הוא אירוע כה היסטורי שאינני יכול לעמוד בצד אלא לקחת חלק מתהליך ההתגשמות שלו!
על רגע אחד זכור במיוחד:
קשה לבחור, עם ישראל מספק רגעים גדולים כל הזמן עם רק פוקחים את העיניים. ובכל זאת, כאשר משפחת שאער ישבה שבעה על גל-עד החלטתי לעשות ביקור תנחומים. בדיוק ברגעים שהייתי שם הגיעו קבוצה של נערים ונערות השייכים לכל תנועות הנוער בישראל. היה להם חשוב לבוא ביחד לנחם ולחזק. אותו נוער מוכיח שתהיה מנהיגות מלוכדת בעתיד, מוכיח שניתן לקיים חברת מופת, גם מתוך מחלוקת אידיאולוגית, וכל זה תוך רגישות גדולה. בסוף הביקור התחבקתי ארוכות עם אופיר שלחש לי באוזן שהיה מדריך בגשר. כמובן עניתי שגשר עומד לרשות המשפחות לכל משימה בעתיד. לא ידענו שניפגש שוב הרבה פעמים במהלך העבודה של גשר בפרויקט האחדות המדהים לזכרם של הבנים.
ועוד משהו שלא ידענו לסיום:
קבלתי מסורת מבית אבא להיות אוהד קבוצת הכדוררגל סנדרלנד. קבוצה שהפעם האחרונה שזכתה בליגה הייתה לפני 80 שנה. משפחת גולדמן לא מפחד מדרך ארוכה!
עד כאן לפעם זאת,
מפגשישי עם דניאל גולדמן