לפני שבוע הייתי בטוח שאני מגיע לדירת חדר חמודה עם מקלחת ושירותים צמודים + ארוחות חמות + אווירה רוחנית. פחות או יותר.
כשנכנסתי לחדר קיבלתי את הסטירה הראשונה.
שמונה מיטות קומתיים, צפיפות, מחנק ודברים שפחות מתאימים לי בדרך כלל. חסיד ושני ילדיו ישנים במיטה אחת, ערס מהצפון במיטה לידו, עולה חדש במיטה מעליי וריח של גרביים בעיקר ריחף בחלל החדר.
זה בסך הכל מזכיר את הטירונות אמרתי לעצמי והתקדמתי לכיוון הציון של רבי נחמן.
כשנכנסתי אל הציון של רבינו נחמן קיבלתי את הסטירה השנייה. מה זה כל האנשים האלה? מאיפה הם באו? איך אני לכל הרוחות נוגע בציון? לא חשבתי הרבה, פתחתי תיקון הכללי וקראתי אותו פעם אחת. ועוד פעם. ועוד פעם. וכל פעם צריך לתת פרוטה לצדקה, מזל שלא היה חסר למי לתת,
מקטן ועד גדול, ממגולח לבעל זקן עבות, מרזה ועד שמן, באומן לכולם מותר לפשוט יד כנראה.
את הסטירה השלישית- כאפה רצינית- קיבלתי בערב שבת. בדיוק בסוף התפילה האורות כבו בבת אחת. בכל העיר.
את הסעודה אכלנו בחושך מוחלט, אווירה קצת קודרת (מבחינתי, כן?) ולאט לאט הצלחתי לראות את האור (כי בוריס הדליק לנו נרות) ושם הייתה נקודת המפנה שלי לגבי אומן, כל התפיסה של המקום השתנתה מבחינתי.
אז מה זה אומן בשבילי?
זה חוסר שיפוטיות מוחלט, קצת אירוני בהתחשב בכך שמדובר ביום הדין. אף אחד לא שופט את חברו, כולנו באנו לתקן את עצמנו ומותר לנו להיות עצמנו.
אומן זה לבוא בריא ולחזור חולה, ולבוא שבור ולחזור שלם.
זה להיות בחממה רוחנית שהדבר החשוב ביותר זה תפילות, להיות 24 שעות ביממה עסוק בקירבה לבורא ולהיות חלק מקיבוץ כל כך עצום של יהודים שבאו להרגיש אותו דבר.
זה לראות חברים בערך כל עשר שניות, בעיקר כאלו ששכחת שהם קיימים בכלל.
זה לראות חסידים, מתנחלים, דתיים חילוניים רוקדים יחד, ובעיקר בני אדם בלי מסכות שמרשים לעצמם לאהוב כי ככה צריך להיות.
החלטתי להעלות דווקא את התמונה המחוייכת הזאת מאגם התשליך המפורסם, כשאני תקוע בכביש 1 עם רכב של חבר אחרי 5 שעות עיכוב טיסה והמתנה של שעתיים מחוץ לטרמינל בקייב וחוסר שינה של בערך שבוע וצינון לא כיף בכלל, זה עוד חלק מהמסע הזה. לא הייתי מוותר על כלום.
הרוח תמיד מנצחת את החומר.
זה לא פסיק מהחוויה, כמה נקודות קטנות מתוך דף שלם של התחדשות.
שנה טובה!