מאת: מירי שלם
קפה 'פרש' בקריית-יובל בירושלים, כך קראתי לפני שבועיים, החליט להעסיק עובדים בגמלאות. הגמלאים מועסקים שם במשרה חלקית. הם מרוצים וגם בעלי בית הקפה מרוצים: הם מספרים על עובדים אחראים, נאמנים ובעלי מוסר עבודה גבוה.
הגמלאים מועסקים בקפה כחלק מתוכנית ניסוי חשובה של המשרד לשוויון חברתי ושל עמותת 'והדרת'. לפי מנכ"לית העמותה ריבי בלכר, המיזם, שנקרא 'דרוש ניסיון', נולד אחרי ש-4,000 איש הגיעו ליריד תעסוקה לגמלאים שהם קיימו. אז הם הבינו שנגעו בעצב כואב, ושתעסוקה לגמלאים היא צורך קיומי.
הפגנת גימלאים. ''אנחנו לא ממש קולטים שהקשישים של מחר הם אנחנו''. אלי דסה
לפי נתוני המשרד לשוויון חברתי, כ-10,000 גמלאים המעוניינים במשרה ולמעלה מ-2,000 מעסיקים כבר נרשמו באתר המיזם. הפלטפורמה של 'דרוש ניסיון' מספקת אתר השמה, מוקד טלפוני לליווי בחיפוש העבודה, עזרה בכתיבת קורות חיים וסדנאות הכשרה.
כששמעתי על הגמלאים המועסקים בקפה 'פרש' חשבתי שזה מיזם נפלא, שבו הגמלאים יוצאים לעבודה מתוך מקום שמח ושבע כדי שיהיו להם תעסוקה, חברה והזדמנות לצאת מהבית, להרגיש בעלי תועלת ורלוונטיים ולהפיג שעמום ובדידות. חשבתי גם שזה מיזם חינוכי ממדרגה ראשונה בשבילנו ובשביל ילדינו: כך נוכל לראות את הקשישים בינינו, גם אם בתור קופאים, מלצרים ונותני שירות. כך הזקנה תצא מהבתים אל הרחוב, אל המרחב הציבורי, ומבוגרים יהיו חלק מהקהילה ולא מבודדים במסגרות דיור ייעודיות ובמועדונים למבוגרים.
ואז, בסוף השבוע שעבר, צפיתי בכתבה של אילן לוקאץ' בערוץ 2. נחרדתי למראה הגמלאים המבוגרים שיוצאים לעבוד רק כדי לשרוד. המושג "החיים בזבל" מזמן לא נראה מוחשי יותר מאשר הסיפורים שאילן הביא.
למשל הסיפור על ג'ק כהן סבן, בן 81, שמנקה חדרי תצוגה של אופנועים. ג'ק אומר לאילן שהוא ימשיך לעבוד עד שיתמוטט. או על גיורא ולאה שנהיים, שמחזיקים פיצרייה דועכת בחיפה שמוכרת ביום ממוצע שש פיצות. גיורא הוא חולה סרטן בן 87, שמכתת רגליים, עולה ויורד במדרגות ועושה משלוחים, והכול כדי לשרוד. וישעיהו מקונן מלוד: הוא בן 83, יש לו חובות של מאות אלפי שקלים להוצאה לפועל, והוא מנקה את שדה התעופה, מביט על המטוסים שממריאים דרך דמעה שקופה, ומייחל למותו.
קצבת הזקנה ליחיד עומדת היום על 1,531 שקלים לחודש. עם קצבת השלמת הכנסה זה עשוי להגיע ל-2,981 שקלים: סכום שהיה יכול להצטרף לפנסיה, וביחד לספק הכנסה שמאפשרת קיום סביר. אבל לפי הנתונים של הביטוח הלאומי, אחד מכל ארבעה גמלאים בארץ חי בעוני. יש כאן 900 אלף גמלאים מעל גיל 65, וחשבון פשוט מראה שאם ניקח את העולים החדשים, את עקרות הבית, את הפרילנסרים, את העצמאים, את אלו שלא הפרישו לפנסיה עד לחוק פנסיית חובה - בקלות נגיע למספרים אסטרונומיים של 200 אלף איש שחיים רק מקצבאות הביטוח הלאומי, ולא מקבלים פנסיה.
בתוך עשרים שנה, לפי התחזיות של הלמ"ס, מספר הגמלאים יגדל פי שניים ויגיע ל-1.7 מיליוני בני אדם. במדינה שלנו, שלושים שנות עבודה אמורות לממן למעלה מעשרים שנות חיים כגמלאי. הקריירה מתחילה בגיל שלושים, אחרי שירות בצבא, טיול בחו"ל, תואר ראשון ותואר שני, ומסתיימת בערך אחרי שלושים שנות עבודה. שלושים שנות עבודה שמממנות עשרים שנות פנסיה - זו משוואה שלא יכולה להחזיק את עצמה.
בעקבות הכתבה של לוקאץ' נולד מיזם פייסבוק חברתי שנקרא 'מינימום 5,000', המבקש לדאוג לכל הגמלאים שלא מגיעים להכנסה של 5,000 שקלים בחודש. בעולם שמקדש את הנעורים ואת הצעירים, נראה שאנחנו לא ממש קולטים שהקשישים של מחר הם אנחנו. שהסיפורים העצובים של ג'ק, גיורא וישעיהו יכולים בקלות להיות הסיפורים של החיים שלנו ושל החברים שלנו.
אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שמיזם 'מינימום 5,000' יצליח, כדי שבגיל 72 לא נצטרך לבחור בין ארוחת ערב לבין תרופות להורדת לחץ דם; כדי שאם נצא לעבוד בגיל 75 זה יהיה מתוך שמחה ולא מתוך צורך קיומי; כדי שאם כספי הפנסיות שלנו עוברים לידיים סיניות ולא ברור מה יעלה בגורלם, עדיין נוכל לחיות פה חיים סבירים ולא חיים בזבל.