החלטתי להתעלם מהעובדה שילדים קטנים צריכים לישון באיזשהו שלב, לכבוד הקיץ, לכבוד החופש. שלי ושלהם.
הם ביקשו חופש, אוויר לנשימה. גם אני רציתי חופש נטול מכל דאגה. חופש בו לא אצטרך כל שניה להיות שוטרת ולהגיד 'לכו כבר לישון', 'מה, אתם עדיין ערים'? אז לילה אחד החלטתי לערוך את הניסוי הבא: לא להגיד לילדים מתי ללכת לישון, ולראות מה יקרה.
הקטנה הכריזה שהיא לא עייפה. היא בת ארבע, כבר ממש 'ענקיסטית' לדבריה. היא שחקה, והסתובבה בבית, הוציאה משחקים ופזרה אותם, שרה ורקדה.
הגדול כבר הכריז שיהיה ער כל הלילה. נראה כמה זה יחזיק.
אצל הקטנה זה לא החזיק יותר מידי. בסביבות עשר בלילה היא לקחה בגד להחזיק [בגד שהיא מתכרבלת אתו כשהיא ישנה] והלכה למיטה. שם היא נרדמה תוך כמה דקות, באור וברעש.
הגדול לעומתה לא נשבר. הוא עבר ממשחק למחשב, לשירים, לריקודים, לצעקות... בשלב מסוים התחלתי להצטער על הניסוי. חשבתי שזה ייתן לי חופש, אבל לא יכולתי להתרכז בכלום. כל שניה הוא ביקש משהו. הוא רצה לשתות, לאכול, לשאול שאלות... אפילו לשחק איתי, באחת עשרה בלילה!
אם הוא היה מסתגר בחדר שלו בשקט אולי עוד היה סיכוי, אבל בשתיים עשרה בלילה כשהוא הסתובב לנו בין הרגליים בסלון בעלי התחיל לצאת מדעתו ושלח אותו לישון. 'שיהיה ער כל הלילה מצדי', אמרתי, כל כך רציתי לראות אם הוא יירדם מעצמו. 'בשום אופן לא' פסק בעלי וכך הסתיים הניסוי.
אז אני מציעה לכם ניסוי אחר: האם אתם יכולים לשחרר, לילה אחד, ולתת לילדים להיות ערים עד מתי שירצו? אני חושבת שזה קודם כל ניסוי בשבילנו, הרבה לפני שזה ניסוי עבור הילדים, ושכמה שאנחנו רוצים חופש אולי גם לנו המסגרת עושה, בסך הכול, גם הרבה טוב...