"קיץ חם רוצה למות כבר מאחוזי לחות", מצטט בני כל הזמן מתוך איזה שיר לא ברור, ולמרות שאני גוערת בו שיפסיק כבר עם זה אי אפשר לומר שאינני מזדהה עם המילים.
למה החופשה דווקא בקיץ? מילא להעסיק את הילדים, באביב, כשנעים, או בסתיו. אפשר לצאת לפארק, לעשות פיקניקים, אבל דווקא בקיץ?
הלכתי לחפש מקום עם מזגן להעביר בו את הצהרים. הפעם החלטתי ללכת על צהרים שלם. ארבע שעות ברצף.
הגענו לספריה בשעה שתיים. התוכנית: להישאר שם עד 6. מה בדיוק נעשה שם לא ברור, אבל לפחות יש רעיון...
בהתחלה הגדול שלי קרא ספר אחרי ספר בהתלהבות. לקטנה הקראתי ספרים, ספר אחר ספר, קצת פחות בהתלהבות. נדמה לי שאחרי ארבעה ספרים ברצף כבר התחלתי 'לאבד את זה'. אז אמרתי לה שתקרא לבד, הבעיה שהיא בת ארבע והיא אל יודעת לקרוא. 'קחי ספר ותמציאי סיפור לפי התמונות', זה עבד חמש דקות. 'לכי לצייר' אמרתי לה וציידתי אותה בעט ובדף. זה החזיק עוד חמש דקות. הבן שלי התחיל להתלונן שאין לו כוח יותר לקרוא והוא רוצה לקחת את הספרים הביתה אבל המנוי שלנו מלא והוא לא יכול. אני לא החזרתי ספרים, שאלתי אותו, בעיה שלו!
אבל למה לא החזרתי בשבילו? הוא טרח לשאול, ודרש שנלך כבר הביתה ויפה שעה אחת קודם. אני אמרתי לו, בציניות הרגילה שלי, שאולי הספרים החזירו את עצמם ושילך לבדוק. לא יודעת על מה הוא חשב, אבל הוא הלך. הוא חזר עם אור בעיניים ושלושה ספרים. איזה נס התרחש?
מסתבר שבעלי שראה שאותם הספרים מהספרייה נמצאים אצלנו כבר כמה חודשים החזיר אותם בלי לשאול דבר [תרתי משמע] כך שהבן שלי יכול לשאול כמה ספרים שרק רצה... מזל שאבא שם לב לדברים!
חשבתי שאז יגיע השקט המיוחל, אך אז התחיל פסטיבל ה'אני רעב' כשבכל פעם מנצח עליו ילד אחר. יצאנו מהספרייה לאכול [אסור לאכול בספריה...] וחזרנו. הגדול התחיל עם פסטיבל ה'בוא נלך הביתה' והקטנה עם 'רק עוד סיפור אחד'. החלטתי להישאר. פרקתי את הציוד שכלל מחשב כדי שאוכל לעבוד עליו, בקבוק מים, פלאפון שהטענתי דרך המחשב, דפים לציור לילדים ואז, לפני שהספקתי ליהנות מאי אילו מהדברים הגיעה אליי הקטנה בהיסטריית פיפי. היא חייבת ועכשיו!
רצנו לשירותים, אבל מה לעשות שהפיפי לא יכול לחכות עד שהושבתי אותה על האסלה [ברור שרק הוא אשם, כמובן!!], וכל כולו יצא על הרצפה ובתוך המכנסיים... אין בגדים להחלפה ועוד מעט יש שעת סיפור. האם נלך הביתה? הקטנה מתחננת שלא. אני נכנעת. רק שלא תשב במקומות עם ריפוד בד או עור והכול יהיה בסדר. אלא אם כן מישהו יריח [או יראה].
ולאחר כל הצהרים המופלאים האלו סוף סוף הגיע זמן לצאת. אני מבקשת מהבן שלי שכל הזמן רצה ללכת שיקום כבר אבל דווקא עכשיו הוא שקוע לו בתוך איזה ספר שבחיים לא ידעתי בכלל שקיים ולא מוכן לזוז. הקטנה מרותקת לשעת הסיפור. הם רוצים להישאר בספריה לנצח.
לעשות את זה שוב או בפעם הבאה פשוט לחזור הביתה ולסכם הכול בקריאת ספרים ביתית ואז סרט מול המחשב? אין לי תשובה מוגדרת בינתיים. רק הרגשה שהכוח שלי להשקיע בקיץ הזה מתחיל לרדת. ולא רק בגלל אחוזי הלחות שבחוץ....