במשך כמעט שבוע הוא נמצא שם, על המדרגות. לבדו.
חיכיתי לרגע שמישהו ייתן לו מעט יחס, תשומת לב. לפני שהנמלים יעשו את זה. אבל כל בוקר כשאני יורדת במדרגות מהבית ליציאה מהבניין אני עוד רואה אותו שם, לא זז.
כן, כן, אני מדברת בדיוק עליו, על גו'ק המחמד לשעבר שמצא את מותו בדרך זו או אחרת ונמצא כעת מוטל במסדרון הבניין הפוך, וקשה לקבוע מה הוא יותר- מעורר גועל או חמלה.
הניסוי ממשיך בשקית סנדוויצ'ים שהונחה על מדרגות בניין בית הספר בו למדתי היום אבל כולם דילגו מעליה ואף אחד לא טרח להרים אותה משעות הבוקר ועד לסיום הקייטנה.
נמשיך אל תא השירותים שנייר הטואלט בו נגמר ואיש לא מיהר להחליף את הגליל. כן, פתחו גליל חדש, אך מהבוקר ועד לצהרים אף אחד לא הניח את הגליל החדש במקום הישן והריק.
התבוננתי על עצמי. האם אני מרימה לכלוכים מהרצפה? אז לפעמים כן, אחד או שניים, אבל אני מודה שברוב המקרים גם אני עוברת לידם ולא עושה דבר.
שמעתי את רכזת הקייטנה אומרת לילדים שוב ושוב להרים את עטיפות הארטיקים ואת הנילונים מהרצפה, שמעתי את המשפטים החוזרים האלו כבר יותר מאשר בקייטנה אחת.
ראיתי את הבן שלי שומט את נייר הארטיק שלו 'בטעות' שנראתה לי קצת מכוונת בשבוע שעבר... הבנתי היטב על מה היא דיברה...
"גם אם זו אינה עטיפת הארטיק שלכם תרימו אותה בבקשה" היא אמרה ואני תהיתי האם היא מרימה עטיפות ארטיקים שנכרות בדרכה.
תוך הרהורים עליתי הביתה בחדר המדרגות. הפעם מלווה בהחלטה. אני הולכת לעשות את זה.
לא הסתכלתי על הדרך, רק על היעד. הגעתי הביתה, פתחתי ורצתי ישר למטבח. חזרתי למדרגות מצוידת במטאטא ויעה, כפי שיאה לעשות!
מגעיל, נכון, אבל הכרחי. יותר מגעיל לראות בכל פעם את הרגליים המכווצות שלו זועקות אליי ולחשוב על הנמלים שעוד מעט יגיעו להתענג על הסעודה... עליתי כל כך מהר הביתה שלא הסתכלתי למטה בכלל, אבל כהגעתי למקום עם המטאטא והיעה פשוט לא מצאתי אותו. עליתי, ירדתי אבל הוא לא היה שם. מישהו בכל זאת עשה את זה לפניי.. אז אולי בכל זאת יש תקווה.
אז בפעם הבאה שאתם רואים זבל על הרצפה או לכלוך בבניין במקום לחכות למישהו אחר שירים את זה אולי תנסו להיות קצת אמיצים ולעשות זאת...