בתמונה: מוריס ז"ל במסיבת בר המצווה שלו
מאת: אתי בן עמי - סויסה
משפחתו האישית והמורחבת, חבריו ומכריו הרבים הגיעו לאזכרה ולניחום אבלים במהלך ימי השבעה, רובם ככולם מסרבים להאמין כי המציאות העגומה קטעה בפתאומיות בלתי מובנת את חייו של מוריס ז"ל.
כל מי שהכיר אותו מבין עד כמה האבדה גדולה מנשוא. מה שמוסיף צער גדול היא העובדה שבעוד כשבוע יציינו שנתיים למות אביו עמרם ז"ל.
מוריס היה הציר המרכזי בחיי משפחתו ועם מות אביו עניין זה התחדד הלכה למעשה. מוריס הותיר אחריו אם, שני אחים, אחות ושלושה אחיינים.
משפחתו המורחבת וחבריו היו קשורים למוריס בעבותות, הם נהגו להגיע אליו למסעדה לאכול טוב ולהתפנק. זו הייתה מהותו לפנק ביד רחבה ובנדיבות שאין דומה לה.
במהלך ימי השבעה הגיעו לנחם את המשפחה אנשים זרים שסיפרו עליו סיפורים מרגשים ואנושיים כמעט בלתי נתפסים. תכונות אופי ויכולות שקיימות רק בקרב אנשים נדירים ביותר שלא לומר - צדיקים.
ביקשנו מבני משפחתו לכתוב דברים לזכרו, ועם הכאב והחלל העצום שמוריס הותיר אחריו היה קשה, ועדיין טרי מידי לכתוב עליו מילות פרידה- בלשון עבר. התחושה הרווחת כי הסיוט תיכף יחלוף והוא שוב יכנס בדלת ויעיר את כולם מחלום הבלהות שתפס את כולם - מאוד לא מוכנים בלשון המעטה.
ובכל זאת, ירון אוחנה - בן דודתו אודט שתיבדל"א כתב:
"מוריס אהוב שלנו,
איך אפשר להאמין שזה אמתי?
איך יתכן שלא נראה אותך יותר לעולם?! עצם המחשבה קשה ובלתי נסבלת,
זה יותר מידי כואב. הימים עוברים ואנחנו עדיין לא מאמינים שאתה לא בין החיים.
פתאום הכל שקט, דממה וכולנו בשוק ובהלם, עדיין לא מעכלים שיותר לא נראה אותך לעולמים ומה שנשאר הם זכרונות ומבטים. הכל נראה כאילו נלקח מסיוטים הכי נוראים.
אנחנו לא יודעים כיצד מתמודדים עם אסון כזה - הרבה יגון וכאב אינסופי. מי יכול להבין שיציאה לאירוע משמח יכולה להסתיים במוות כל כך טרגי? זה לא אמור לקרות לאף אחד אז למה זה קרה לנו?
חסרונך הוא כמו בור שנפער לנו בלב ושום דבר לא יוכל לרפא, רק הזמן יצליח להרגיע ולו במעט את האובדן הגדול הזה.
נלקחת בסערה למקום שכולו טוב. כן מלמעלה היה מי שרצה אחרת. נשארנו עם הרבה שאלות, טענות ומענות ולצערנו, לעולם לא נקבל על כך תשובות. כי כעת אתה שוכן במרומים לצדו של אלוהים.
מבעד למסך ההלם, צער וכאב קשה לראות ולהזכיר את כל היפה, הטוב והמופלא שבך. אז מה אפשר לומר על מלאך כמוך שבורך במנה גדושה של טוב לב, נתינה אינסופית, שובבות ושמחת חיים.
אולי אספר על הצניעות שגרמה לך כמעט לא לשתף אחרים באותם מעשי חסד שעשית לסביבתך, או אולי אספר על סיפורי הנדיבות שלך? מעולם לא ראיתי אדם נדיב כמוך, את מה שהיה לך חלקת ללא היסוס עם כל מי שהיה צריך, גם אם לא הכרת את אותו נזקק. או שמא ליבך הענק והשופע כל טוב שכל אדם שראית ברחוב ברכת לשלום. הנדיבות והצניעות שלך היו מאפיינך הבולטים ביותר. ועל כך יעידו כל אותם אנשים רבים שבאו להיפרד ממך בדרכך האחרונה ובמהלך השבעה.
מוריס היקר מכל, מה יהיה על אימא אסתר שחיכתה לך בלילות עד שתשוב מהמסעדה? מה יהיה על איציק, נתי, אילנית והאחיינים שלך שבעבורם היית מרכז העולם? מה יהיה על דודה אודט (אימא שלי) שמאז אובדן אבא ודוד עמרם הסכימה לצאת מהבית רק למוריס במסעדה?
מה יהיה על כולנו שהיינו פוקדים את המסעדה תמיד אך בעיקר לחגוג ימי הולדת משפחתיים ביחד אתך ומתענגים על האוכל והשפע שהגשת לנו.
מעט אנשים הספיקו ויספיקו לעשות את מה שהספקת בחייך הקצרים.
תדע שהיכן שאתה נמצא עכשיו תהייה אתנו ובליבנו לעד. זה לא נכון שהחיים נמשכים הם נפסקים ומתחילים מחדש אחרת.
ואסיים בשירו של חיים נחמן ביאליק: אחרי מותי - "אחרי מותי ספדו ככה לי היה איש וראו איננו עוד, קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה."
יהי זכרך ברוך לעד!!"
ירון בשם משפחת אוחנה המורחבת והדואבת.
מנגינת חייו של מוריס נגדעה בטרם עת, הוא לא זכה להקים משפחה כפי שהיה ראוי, החלל העמוק שהותיר אחריו ספק אם יתאחה אי פעם. החיים ממשיכים מכוח האינרציה אולם, מוריס המדהים ייזכר בלב כל מי שהכיר אותו לדיראון עולם כאיש גדול מהחיים.
מתחברות לאובדן ולחלל הגדול שהותיר אחריו שיר של אהוד מנור ז"ל:
אחי הקטן
זה אחי -
שנה אחר שנה
זה אחי -
מביט מן התמונה.
עוד מביט בי אל תוך עיניי,
מחייך ושותק אליי.
עוד מביט,
שנה אחר שנה.
הוא לא יהיה -
לא אבא, לא חתן,
הוא רק יהיה אחי הקטן.
והמרחק גדל כל הזמן,
זה שבינינו, אחי הקטן,
איזה עולם לא הוגן, לא מובן,
ניפגש רחוק רחוק מכאן.
יהי זכרו ברוך!