סבא שלי סבל מכאבים בחזה מספר פעמים. עוד ועוד בדיקות. לא מצאו מה מפריע לו. הכול נראה תקין. אבל הכאבים המשיכו וכך גם הבדיקות. דבר אחד השתנה- היחס אליו. הרי ברגע שהבדיקות יצאו תקינות התחילו ללחוש שאולי הוא מרגיש רע מפחד או דאגה? אולי זו הסיבה? ומה ההוכחה של אותם שטענו כך? שכאשר הגענו לבקר אותו בבית החולים לפתע הוא התלונן הרבה פחות על כאבים והרגיש הרבה יותר טוב. הנה, הוכחה!
חשבתי על זה שהרבה פעמים אני הולכת לבקר חברות אחרי לידה שמתקשרות חצי מרוסקות, אבל כשאני באה הן נחמדות, מחייכות ומתלהבות.
תחשבו רגע, מה 'נסבל' יותר? להיות בבית עם חום לבד או להיות עם חברים שמדברים ומעבירים את הזמן? ומה קורה כשהחברים האלו מגיעים? האם באמת פחות כואב לנו או שאנחנו פחות מרגישים את הכאב? האם זה פסיכולוגי או שינוי אמיתי במרגש? האם שבאמת אנחנו מרגישים נפלא ורק עושים הצגה בפני עצמנו ובפני אחרים מתנהגים כרגיל? האם החום שלנו יורד כשחברים באים? הם לפתע אנחנו מקבלים כוח?
נזכרתי בעצמי לפני כמה חודשים, ביום בו הייתי חולה עם חום אך הלכתי לעבודה. החום נשאר אבל הצלחתי לעבוד ואף אחד לא הרגיש בו. רק כשחזרתי הביתה קרסתי אל המיטה באפיסת כוחות.
האם עשיתי הצגה בעבודה או בבית? והאם אף אחד מהם לא היה הצגה?
מקרה אחר היה אחרי שעברתי ניתוח בקיץ שעבר. כאב לי. מאוד כאב לי. אז איך זה שכשהגיעו חברות לבקר אותי יכולתי פתאום לשבת ולא רק לשכב ולא נרדמתי כל רגע?
החלטתי לעשות ניסוי קצת יותר יסודי, על עצמי.
בל"ע אני בתחילת הריון , ואיך נהוג לומר? הריון זו לא מחלה, נכון? רק שאדון הריון לא שמע על זה והוא דואג לכל התופעות ההזויות שיש בהתחלה לגרום לי לחשוב שהנה תוך כמה חודשים התבגרתי לפחות בחמישים שנה כשאני מוצאת את עצמי מתלוננת על כאבים פה וכאבים שם. אבל כל זה לא ימנע ממני להצטרף לנופש משפחתי עם אמא וסבתא. השאלה רק איך אני ארגיש בנופש? אם הכול נפשי- הרי שבנופש כשלא יהיה לי זמן לחשוב על זה ארגיש נפלא. האם חברתן של אמא וסבתא יגרמו לי להרגיש טוב פתאום?
יצאתי לנופש [גם כדי] לבדוק.
האם הכול דבש?
טוב, בואו נודה באמת. לא. פשוט לא.
ארוחת צהרים. יושבות לשולחן. הזמנתי את האוכל האהוב עליי ודווקא אז טורחת להגיע הבחילה של תחילת הריון. יוצאים לערב עם חברים ודווקא אז אני מרגישה את העייפות משתלטת עליי. מתיישבת בתוך הג'קוזי המפנק וכאב הראש מחליט לשבת שם גם הוא ביחד איתי.
אם הייתי בבית זה בוודאי הזמן בו הייתי נשכבת על הספה ואומרת לבעלי שייקח פיקוד. זה הזמן בו הייתי מסבירה לו היטב מדוע כבר חודש לא הכנסתי כביסה למכונה ולא הכנתי ארוחת צהרים ראויה. אבל לא הייתי בבית אז פשוט שתקתי.
לא אמרתי כלום. התנהגתי והתנהלתי כרגיל. כי למי כיף להיות בנופש בחברת בחורה שכל הזמן מתלוננת? לא רציתי להרוס את האווירה, לא רציתי לפגוע במצב רוח. אז עשיתי מאמץ ואכלתי למרות הכול ולבסוף אפילו נהנתי מהאוכל. עיסיתי את הרקות כדי לסלק את כאב הראש ושתיתי קפאין, ופתחתי את העיניים בכוח. בסוף המאמץ היה שווה!
אז מה המסקנה שלי?
כשכואב אז כואב, כשלא נעים אז לא נעים. החברים לא גורמים לזה להיות נסבל יותר או לכאוב פחות, הם לא משנים את המצב הפיזי של האדם. ו.. זהו? זה הכול?
לא.
כי לא הכול פיזי אצלנו בגוף.
החברים שלנו משפיעים על המצב הנפשי שלנו. הם גורמים לנו לראות את המצב אחרת, לשמוח, לחייך, לשים פחות דגש על הסבל. להתרכז בטוב ולא ברע, ומי יודע? אולי השינוי של המצב הנפשי ישפיע גם על המצב הפיזי שלנו ויגרום לנו להיות בריאים מהר יותר...